סלסלה

פרשת ואתחנן

נאמר בפרשתנו ״הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים״ (דברים ו, יב), ולהלן ״וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל״ (דברים ח, יח). שני המקראות הללו עוסקים בעניין אחד – זכירת השם, בשתי סגנונות; במקום אחד נקטה התורה ״הִשָּׁמֶר״, ובאחר ״וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ״ – הוראה שלא לשכוח והוראה לזכור. מה פשר הדברים?

ונראה, התורה משתמשת בלשון ׳זכירה׳ במקום השייך בעשייה ופעולה, כגון: ״לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה, וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם״ (דברים כד, יז – יח), האדם נדרש לפעול לטובת היתום והאלמנה, ולהימנע מלפעול לרעתם. וכן, ״וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם״ (דברים טו, טו), יש לפעול ולסייע לעבד העברי -להעניק לו רכוש בעת שחרורו. 

בפרשתנו לא הוזכרה עשייה – התורה מציינת מצב – ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת אֲשֶׁר לֹא בָנִיתָ, וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לֹא מִלֵּאתָ וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ״ (דברים ו, י – יא). במקום זה שייך לנקוט בלשון ׳השמר׳, לשון פסיבית, כיון שאין אנו עוסקים בפעולה.

מעתה יבואר מקרא נוסף בפרשתנו, הנזכר בלשון ׳זכירה׳, ״וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״ (דברים ה, טו). מצוות השבת אינה מוגדרת כ׳מצב של שביתה׳ אלא כ׳מעשה׳, כפי שמשמיע לשון הכתוב, ״עַל כֵּן צִוְּךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת״; כל מעשי האדם בשבת הינם מתוך התאמה לעשייה הראויה בשבת, לרום מעלת היום, ולכן נאמר לשון ׳זכירה׳, שעניינה של שבת כרוך בעשייה.

פרשת דברים

משה מתאר את מסע העם אל ארץ ישראל, את המעבר בגבול העמים הסמוכים; עשו, עמון ומואב. 

האומות הללו נותרו במקומם, ללא אפשרות למלחמה וכיבוש, כפי שמדגישה התורה – ״אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״ (דברים ב, ה), ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה״ (דברים ב, ט), ״וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם, כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה״ (דברים ב, יט). 

יסוד שייכות האומות אל אדמתם מצויין בצורה אחידה, ירושה. הקב״ה נתן לאברהם נחלת עשרה אומות; ישראל ירשו את שבעת עממי כנען, עשו ירש את הר שעיר, ועמון ומואב ירשו את מקומם, למרות שהיו בני לוט ולא צאצאי אברהם – ׳לפי שהלך לוט עם אברהם ולא גילה על שרה שהיא אשתו בעת שירד למצרים, לפיכך נתן לו הקב״ה שכרו שירשו בניו שני עממין מאותם שנתן לאברהם׳ (מדרש אגדה). ׳בשכר שהלך איתו למצרים ושתק על מה שהיו אומרים על אשתו אחותו היא, עשאו כבנו׳ (רש״י דברים ב, ה). 

נחלת מואב – ״כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה״, ונחלת עמון – ״כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה״, איננה מגיעה ללוט כתגמול סתמי על שתיקתו; שתיקה זו הועילה ללוט להגדירו כיורש לאברהם (׳עשאו כבנו׳), ולפיכך קיבל נחלה לצאצאיו. 

וטעם הדבר, כי אברהם ציוה לשרה ״אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ״ (בראשית יב, יג) מתוך חשש לחייו – ״וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ״ (בראשית יב, יב). שתיקת לוט בדבר זה אינה מובנת מאליה; אם היה מגלה את ייחוס שרה אברהם היה נהרג, שרה נלקחת להיות אשה לפרעה, וכל ממון אברהם עובר ללוט בירושה. 

שכן, באותה העת לא היה לאברהם זרע ולוט היה יורשו, כפי שנשמע מן הכתוב ״וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ״ (בראשית יג, ז), ׳לפי שהיו רועיו של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל, והם אומרים נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין׳ (רש״י). 

מעתה יבואר, לוט לא גילה על דבר שרה, למרות הפיתוי לקבל את ירושת אברהם, ולפיכך זכה להיות יורש לאברהם, שינחלו בניו מחלקו של אברהם.

פרשת מטות

״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה״ (במדבר לא, כא). משה אינו מוזכר בפרשה זו אלא אהרן, וכמובא ברש״י: לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים. וכן אתה מוצא בשמיני למלואים שנאמר ״וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר״ (ויקרא י, טז) בא לכלל כעס בא לכלל טעות, וכן ב״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״ (במדבר כ, י) ״וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע״ (שם יא) – על ידי הכעס טעה.

רש״י מציין שלשה מקומות בהם בא משה לכלל כעס וטעות. משה אינו נזכר בפרשתנו לפי שכעס, מה שלא מצינו במקרים האחרים; כשנדקדק בפירוט המקרים נבחין בהבדלים ביניהם – הבדל ברמת הכעס ובתוצאת הכעס – השכחה.

בפרשת מי מריבה הקב״ה ציוה שיצאו המים מסלע ספציפי, ולא היו מכירים אותו, שהיה מעורב ביתר הסלעים. אמרו העם למשה ואהרן, ׳מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים׳? ועל כך ענה משה ״שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים״ – לא יתכן להוציא מים מסלע שלא ציוה ה' (רש״י). משה רבינו השתמש בלשון כעס, על שהעם אינו מבין את רצון ה׳. כתוצאה מכך בא משה לכלל טעות – משה הכה את הסלע, ולא כפי שנצטווה לדבר אליו. ברם, כיון שלא היה זה כעס ממש הקב״ה עשה עמו חסד; נזדמן לו הסלע שנצטווה להוציא ממנו מים והכהו (רש״י במדבר כ, יא). אף שהוציא בהכאה ולא בדיבור – המים יצאו מן הסלע המסוים שנצטווה עליו.

משה קצף על אלעזר ואיתמר על ששרפו את החטאת ״מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ״ (ויקרא י, יז) – היה לכם לאכול אותה. משה הוסיף ושאל ׳שמא זרקתם את דמה אוננים, ולכן שרפתם אותה, שעבודת האונן מחללת את הקרבן׳? ענה לו אהרן: ׳אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב אונן׳ (רש״י שם יט). וממשיך הכתוב: ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו״ (ויקרא י, כ) – משה הוציא כרוז במחנה ׳ההלכה התעלמה ממני, ואהרן הוא שהזכיר לי׳ (תרגום ירושלמי). אף בכעס זה לא נתבע משה לגמרי, לפי שהודה בטעותו.

הכעס המוזכר בפרשתנו היה שונה בחומרתו, צבא ישראל חזר ממלחמת מדין, כשנשות מדין בחיים, ״וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה״ (במדבר לא, יד – טו). טענת משה הייתה מוצדקת, היה להם להמית את הנשים שגרמו לקלקול ותקלה. כעס זה היה עוצמתי בהשוואה לקודמיו, ולפיכך נעלם שמו. 

ולכן, ׳ריש לקיש אמר, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ממשה, דכתיב ״וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל״, וכתיב ״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה״, מכלל דמשה איעלם מיניה׳ (פסחים סו, ב). חכמינו דרשו בגנות הכעס דווקא מפרשתנו, לפי שכעס זה היה שונה בעוצמתו מיתר המקרים.