לימוד התורה של יעקב אבינו

פרשת ויצא

"וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" (בראשית כח, יא) ופירש רש"י: 'וישכב במקום ההוא – לשון מיעוט באותו מקום שכב אבל יד' שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה'.

ויש לתמוה: קורות חייו של יעקב אבינו מלאים במעשים ומאורעות שאירעו לו, שנות עבודתו בבית לבן, נישואיו עם לאה ורחל, הולדת השבטים – כל אלו מתוארים בפרקים ארוכים בתורה הקדושה. אם כך, מדוע לא הזכיר הכתוב את התורה שלמד יעקב – שהיא התשתית והיסוד לכל חייו ובניית ביתו, ומדוע אין זה מוזכר אלא ברמיזה בעלמא? אתמהה!

ויש לבאר: שלמה המלך אומר "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" (משלי יא, ב), מעלת החכמה תלויה ביחס ישיר למדד הצניעות. 'צניעות' מורכבת ממדרגות רבות – והגבוהה שבהן: שיעבוד כוחות הגוף והנפש ללימוד התורה הקדושה ללא שייכות למציאות הגשמית.

מדרגה זו מצינו ביעקב אבינו; חז"ל מתארים את לימוד התורה של יעקב במינוח מיוחד – הטמנה, יעקב אבינו היה מוטמן בבית שם ועבר ארבע עשרה שנה (מגילה יז, א), וכן רש"י מצטט להלן (כח, ט) 'ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר יד' שנה', ופירוש הדבר שהיה יעקב עוסק בתורה בדרגה שאינו שייך למציאות החומרית, כדבר הטמון באדמה – שהוא נמצא ואינו נראה, כך יעקב היה טמון בבית שם ועבר. וזוהי מעלת "וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה" שזכה לה יעקב.

על כן לא נכתב הדבר בתורה: הגם שלימוד התורה היה יסוד חייו של יעקב, לא נזכר הדבר כי אם בדרך רמז, ולא במפורש. שאין לכתוב במפורש את הלימוד הייחודי הלזה, תורה שכל מהותה הצנעה והטמנה, שלא תהא סתירה ל'נטמן'.

גם בגמרא במגילה (יז, א) שנזכר שיעקב היה טמון בבית שם ועבר – הגמרא מזכירה זאת בדרך העלמה ורמז; הגמרא מחשבת את שני ישמעאל ויעקב ובמהלך החשבון נותרות ארבע שנה שאינן מפורטות – ואומרת הגמרא שאלו השנים שהיה יעקב טמון בבית שם ועבר. להורות, לימוד התורה של יעקב היה בדרגה מופלאה – 'נטמן', ולכן אין על לימוד זה הדגשה ופירוט.

הבה לי בנים

פרשת ויצא

בפרשתנו אנו מוצאים דו – שיח בין יעקב לרחל; "הָבָה לִּי בָנִים" (בראשית ל, א) ופירש רש"י: 'וכי כך עשה אביך לאמך? – והלא התפלל עליה', "וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן" (בראשית ל, ב), 'את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא – אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני' (רש"י).

ויש להבין: מה דרשה רחל בלשון 'תביעה' ומה הייתה תשובת יעקב כנגד זה?

ונראה לבאר: ודאי שיעקב העתיר והתפלל שתזכה רחל לפרי בטן, וכל הטענה של רחל הינה בדַּקּוּת הדברים; רחל טענה ליעקב שאין הוא מתאמץ בתפילה בכל כוחו, שהרי לא נפקדה – יצחק אבינו העתיר בתפילה ונשתווה במאמציו לרבקה (למרות שההיגיון נותן שרבקה תתאמץ בתפילתה יותר, שהרי הקב"ה הבטיח לאברהם שתהיה המשכיות ליצחק, וכמו שהבאנו בפרשת תולדות), וזוהי טענת 'וכי כך עשה אביך לאמך? – והלא התפלל עליה' – מדוע אינך מתפלל כצורה שאביך התפלל, להעתיר מתוך תחושה שלא הובטח מאום?

יעקב משיב: 'את אמרת שאעשה כאבא, אני איני כאבא – אבא לא היו לו בנים אני יש לי בנים, ממך מנע ולא ממני', ישנה יכולת להתאמץ ולהתעצם בכוחות הנפש ולהתפלל – אבל ההתאמצות שלי תהיה פחותה משלך; יצחק התאמץ בתפילה מעבר לרגיל כשהוא היה במצב ש'לא היו לו בנים', הייחודיות בתפילתו היא שהיה מתאמץ כהתאמצות רבקה (למרות שהובטח לו זרע) – ייחודיות זו שייכת רק כשאין בנים, 'אני יש לי בנים' ומציאות זו תגרום שההתאמצות שלי תהא פחותה משלך – והכל תלוי בתפילתך, ואם התפללת בעמקות הכוונה ולא נענית אות הוא שהמניעה ממך, וזהו 'ממך מנע ולא ממני'.

תפילתו של יצחק

פרשת תולדות

"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא), ופירש רש"י: זה עומד בזוית זו ומתפלל וזו עומדת בזוית זו ומתפללת, שהתפללו שניהם על המצב. חז"ל דורשים ביבמות (סד, א) שהקב"ה נעתר לתפילת יצחק, שאינה דומה תפילתו לתפילתה; תפילת צדיק בן צדיק חשובה מתפילת צדיק בן רשע, ולפיכך תלה בו הכתוב.

ויש להוסיף בזה עניין גדול: הקב"ה הבטיח לאברהם אבינו "אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יז, יט), ישנה הבטחה שיצחק יזכה להיפקד בזרע, ובכל אופן אומרים חז"ל 'אינה דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע'; הדעת נותנת שרבקה תעתיר ותתפלל יותר מיצחק, שהרי ליצחק הובטח זרע ולא לה, ויתכן שזרעו יהיה מאשה אחרת – אך מלשון חז"ל שאמרו 'אינה דומה תפילת צדיק בן צדיק' משמע שתפילתו של יצחק הייתה בעמקות ובכוונה כתפילתה של רבקה – והתקבלה תפילתו ביותר לרום מעלת אבותיו ולא מחמת עצם ההתאמצות והכוונה בתפילה.

ללמדנו, תפילתו של יצחק הייתה בכוונה והתאמצות רבה, כאילו לא הובטח כלל, וזוהי מעלה גדולה למתבונן.