סלסלה

פרשת שופטים

כאשר שופט מסתפק כיצד לפסוק, עליו לפנות לבית דין הגדול שבירושלים, ולשאול את דבר ההלכה. ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט״ (דברים יז, ט). 

התורה מציינת ״וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״, פרט מידע הדורש הבהרה; ׳וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו׳ (ראש השנה כה, ב), אלא, התורה מכוונת להשמיענו מסר, עליך לילך אל השופט הנוכחי ׳ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך׳ (לשון רש״י). 

ולהלן, בפרשת עדים זוממים, התורה מציינת זאת פעם נוספת – ״וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה׳, לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם״ (דברים יט, יז), ופירש רש״י: ׳יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד׳. והיינו, אין לך אלא שופט שבימיך. 

ולכאורה, בפרשת זקן ממרא מצינו את ההדגשה ״וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״ – אין לך אלא שופט שבימיך, ולשם מה נוסף בפרשת עדים זוממים ״לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם״; מדוע התורה מחדדת, שוב, שיש לקבל את סמכות השופט שבכל דור ודור, ׳יפתח בדורו כשמואל בדורו׳. 

ונראה בזה, כי התורה מצווה על האדם שלא ימאן בסמכות השופט מתוך השוואתו לשופטים שהיו לפניו. ציווי זה נחלק לשני חלקים: השוואת השופט לשופטים שהיו בדורות אחרים, השוואת השופט לשופטים שהיו בדור זה. 

בפרשת זקן ממרא, רש״י מפרש, ׳ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו, אתה צריך לשמוע לו, אין לך אלא שופט שבימיך׳ – אפילו שהכרת שופטים אחרים שקדמו לו, בדור שלך, אין לך אלא שופט שבימיך. ובפרשת עדים זוממים, מפרש רש״י, ׳יפתח בדורו כשמואל בדורו, צריך אתה לנהוג בו כבוד׳ – רש״י מדגיש את עניין ה׳דור׳ – אפילו שהיו שופטים רבי מעלה בדורות אחרים, אין לך אלא שופט שבימיך, ׳יפתח בדורו כשמואל בדורו׳.

פרשת ראה

נאמר בפרשתנו ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן״ (דברים טו, ז). הפסוק מצווה על שני עניינים במצות הצדקה, אימוץ הלב וקפיצת היד. וכמובא ברש״י: יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן, לכך נאמר ״לֹא תְאַמֵּץ״, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה לכך נאמר ״וְלֹא תִקְפֹּץ״.  

וממשיך הכתוב: ״כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״ (דברים טו, ח). התורה מציעה בפנינו את הדרך הראויה, ״פָתֹחַ תִּפְתַּח״.

והנה, התורה פירטה התנהגות שלילית ״וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ״ – נגד התנהגות זו ציותה התורה שיעשה האדם מעשה ויפתח את ידו. ואילו כלפי הנהגת הלב ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ״ – שלא תהא נתינתו מתוך צער, לא מצינו הוראה וציווי, מדוע?  

המעיין בכתובים ימצא כי התורה מתייחסת אף לעניין אימוץ הלב. בהמשך הפסוק נאמר ״וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״, ומבאר רש״י: ״וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״ אם לא רצה במתנה תן לו בהלוואה – אדם החפץ ליתן צדקה והעני לא מעוניין לקבלה יש להלוות לו כדי מחסורו. 

התורה מעבירה מסר לאדם המאמץ את ליבו: תן צדקה לעני, ואל תצטער בנתינה זו, לפי שהממון יצא ממך בכל מצב – הן בדרך צדקה והן בדרך הלוואה. אחרי שהאדם יפנים שהוא מחוייב לסייע לעני, בכל דרך, יקל עליו שלא לאמץ את ליבו. זו התייחסות התורה כנגד הציווי ״לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ״, כלפי הנהגת הלב.

פרשת עקב

בני ישראל ניזונו מן המן במדבר. בפרשתנו מצינו תיאור לכך: ״וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם״ (דברים ח, ג). ולהלן נאמר: ״הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ״ (דברים ח, טז). 

ויש לבאר: בפסוק הראשון נזכר ״וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ״ ואילו בפסוק השני לא הוזכר אלא ״אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ״, מדוע?  

זאת ועוד, הפסוק הראשון מציין שהמן ירד מן השמיים בכדי להודיע לעם ״כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה׳ יִחְיֶה הָאָדָם״, ואילו בפסוק השני נזכר עניין שונה ״לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ״ – הקב״ה ניסה את העם במן, חייהם תלויים במזון היורד מן השמיים, באופן יומיומי. מה ביאור הדבר? 

ונראה, הפסוק הראשון עוסק בזקני העם, בני דור המדבר, שהיו במדבר במשך ארבעים שנה, כמבואר בכתוב שלאחריו ״שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה״ (דברים ח, ד). אנשים אלו היו צעירים בעת חטא העגל ולא נגזר עליהם כלייה במדבר כאבותיהם. הם חזו במציאות המופלאה של ירידת המן יחד עם אבותיהם, והוא שאמר הכתוב ״וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ״. המן שירד מן השמיים היה עבורם לאות ומופת; להודיע ״כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם״. 

ברם, הפסוק השני עוסק אף בצעירי העם, אותם שנולדו במהלך השהות במדבר – כפי שנשמע מן הפסוק שלפניו: ״הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ״ (דברים ח, טו), משה פונה לכל הקהל  במדבר, דור ה׳הולכים במדבר׳ הכולל אף את הצעירים שבעם. 

האנשים הללו נולדו לתוך מציאות שהמזון יורד מן השמיים, וירידת המן הייתה לדידם כדבר טבעי. ולכך אמר משה ״אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ״ בלבד, שהם לא הכירו מציאות שונה. ולכן מציין הכתוב שירידת המן הייתה ״לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ – זוהי סיבה כללית השייכת בכל חלקי העם, צעירים וזקנים, ובזה יבוארו הכתובים.