סלסלה

פרשת נצבים

נאמר ״כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא״ (דברים ל, יא). ״הַמִּצְוָה הַזֹּאת״ הנזכרת הינה מצוות לימוד תורה, כנשמע מדברי חז״ל במקומות רבים; משה משמיע לישראל כי התורה אינה נסתרת או רחוקה מן האדם. 

אל לנו לחשוב שאין אפשרות להשגת התורה, ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה״ (דברים ל, יב – יג), אלא, ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״ (דברים ל, יד). 

התורה שוללת את מחשבת האדם – ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא״, שלא תחשוב ״מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה״, ״וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא״, שלא תחשוב ״מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם״, שכן המציאות הינה אחרת – ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד״. הפסוקים הללו מתארים פער קיצוני בין מחשבת האדם לבין המציאות; מה שמעורר אותנו להתבוננות בעצם המחשבה ואחיזתה במציאות. 

והעניין בזה כפי שדרשו חכמינו, ׳לעתיד לבוא מביאו הקב״ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה׳ (סוכה נב, א). השפעת היצר על האדם נגזרת מקומתו הרוחנית, המציאות הרוחנית משנה את ההבחנה בין אדם לאדם, ולכן, לצדיקים היצר נדמה כדבר אחד ולרשעים כדבר אחר. 

כך גם בפרשתנו, ״הַמִּצְוָה הַזֹּאת״ איננה בשמיים או מעבר לים, אבל ייתכן והיא תהיה שם, בהתאם להנהגת האדם – ככל שישותו תיעשה גשמית כך התורה תתרחק ממנו, והוא יאלץ להתאמץ בכדי לקבל אותה, ׳לעלות׳ עד לשמיים בשבילה. 

זהו שאמרו חז״ל: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא״, ״וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא״ – שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה (עירובין נה, א). אף אם האדם הגיע למצב שהתורה רחוקה ממנו, שהתגשמה הוויתו, הרי הוא נזקק להרחיק עבורה – ׳לעלות אחריה׳ ו׳לעבור אחריה׳.

פרשת כי תבוא

״וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְותֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי, לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהָי, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״ (דברים כו, יד).

פסוקים אלו מכונים בלשון חז״ל ׳וידוי מעשר׳, ביטוי שפתיים על הבאת כל חלקי המעשר כנדרש; ״בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת״ – מעשר שני ונטע רבעי. ״נְתַתִּיו לַלֵּוִי״ – מעשר ראשון. ״וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי״ – תרומה גדולה ותרומת מעשר. ״וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה״ – מעשר עני, לקט, שכחה ופאה (מעשר שני ה, יא). 

ניסוח הדברים מדגיש את העשייה התקינה – ״כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״, ״לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְותֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי״, ״שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה׳ אֱלֹהָי״, ״עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״. חכמינו דרשו הלכות שונות מן המקראות הללו, אנו נתמקד בסיום הוידוי – ״עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״, פסוק המתייחס למעשר שני, וכפי שדרשו חכמינו: ׳שמחתי ושימחתי בו׳ (מעשר שני ה, יב).

בפשטות, ׳שמחתי ושימחתי בו׳, היינו השמחה הנכרכת במעשר שני; התורה מצווה על מעשר שני ״וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ״ (דברים יד, כו), וזהו ׳שמחתי׳ (״אַתָּה״) ׳ושימחתי׳ (״וּבֵיתֶךָ״). 

ונראה להוסיף בזה: נאמר ״וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ״ (דברים יד, כז), ודרשו בספרי, ׳כל מקום שאתה מוצא הלוי הזה תן לו חלקו (מעשר ראשון). אין לו חלקו, תן לו מעשר שני. אין לו מעשר שני, תן לו מעשר עני. אין לו מעשר עני, תן לו שלמים. אין לו שלמים, פרנסהו מן הצדקה׳. כל איש ישראל נצרך להטות שכם ולסייע לשבט לוי, ״כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ״.

וזהו שדרשו חכמינו במעשר שני – ׳שמחתי ושימחתי בו׳, שהאדם שמח במעשר זה ומשמח אחרים – בני שבט לוי, כשאין להם די צרכם, ולכך נאמר ״עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי״, לשון ריבוי, לרמז על ציווי זה.

פרשת כי תצא

נאמר בפרשתנו ״כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה׳ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ (דברים כג, כב). פסוק זה עוסק בנדרי הקדש; המחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, עליו להביא את הקרבן כפי שנדר, ללא עיכוב ושהייה, ״כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ, וְהָיָה בְךָ חֵטְא״.

וממשיכה התורה, ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״ (דברים כג, כג). ולכאורה, הדבר פשוט – הנמנע מנדרים לא ייכשל בהם, שאינו זקוק לקיימם, ומהו פשר הכתוב ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״,

אמרו חכמינו: כל הנודר נדר, אפילו אם קיים את נדרו, נקרא חוטא. שנאמר, ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״ – הא לא חדלת, ונדרת, יש בך חטא – אפילו אם קיימת את נדרך (נדרים עז, ב). ויש להבין, מדוע הנודר נקרא ׳חוטא׳ אחרי שקיים את נדרו,

ישנה דרך להתרת נדרים אצל חכם באמצעות ׳פתח׳; כאשר החכם קובע שהנודר לא היה מודע למשמעות נדרו – שאילו היה מודע למלוא המשמעות של הנדר לא היה נודר כלל, הרי זה כאילו נדר בטעות, ונדרו מותר. 

הגמרא מתארת מקרים בהם החכמים פתחו פתח להתרת הנדר, כפי שאירע אצל ר׳ ינאי סבא, שהגיע נכדו להישאל על נדרו, ׳אמר ליה: אילו הוה ידעת דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת׳ – אם היית יודע שהנדר גורם שיפתחו את פנקסך וימשמשו במעשיך, האם היית נודר, ׳אמר ליה: לא, ושרייה׳ (נדרים כב, א), פתח זה הועיל להתרת הנדר. 

והנה, הנדר גורם למצב ׳דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך׳, וכפי שמפרש הר״ן, ׳מתוך שהוא נודר, נראה שהוא מחזיק עצמו כחסיד שלא יכשל בנדרו, ומתוך כך מן השמים פותחים פנקס זכיותיו וממשמשין במעשיו׳. 

זהו פירוש הכתוב ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״ – כאשר תמנע מנדרים, לא ימשמשו במעשיך, ולכך, ״לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, לא תתבע על הווית חטאיך. ומאידך, אם תבחר לנדור נדר, ימשמשו במעשיך; בזכויותך ובחטאיך, ושמא תלכד במעשיך הקדמונים. 

ולכן אמרו חז״ל, כל הנודר נדר אפילו אם קיים את נדרו נקרא חוטא – שפעולת הנדר תובעת את האדם על מעשיו, ואי אפשר שלא יהיה בו חטא, ולפיכך, אפילו אם קיים נדרו נקרא ׳חוטא׳, מחמת חטאיו האחרים שהיו לו; חטאים שצפו מחמת המשמוש במעשיו – ׳דפתחין פינקסך וממשמשין בעובדך׳ שגרם הנדר.