פרשת וזאת הברכה
״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ״ (דברים לג, א). משה, מתוקף היותו מנהיג העם, מברך את ישראל לשבטיהם.
״יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר״ (דברים לג, ו) – ׳יחי ראובן בעולם הזה, ואל יָמֹת לעולם הבא, שלא יזכר לו מעשה בלהה׳ (לשון רש״י); לאחר מות רחל יעקב קבע את מיטתו באוהל בלהה, שפחת רחל. ראובן תבע את עלבון לאה אִמּוֹ, אמר: אם אחות אִמִּי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי – ולכך שינה את מיטת יעקב מאהל בלהה לאהל לאה.
והקשה האברבנאל, ׳ורחוק הוא שנאמר שהתפלל עליו עתה שיחיה לעולם ולא ימות בעבור בלהה, והיה ראובן כבר מת קרוב למאתיים וחמשים שנה; גם כי יתפלל שלא ימחה שבטו מישראל, ואם לא נמחה בימי יעקב אבינו ונמנה תמיד בתוך אחיו, איך ימחה עתה ויצטרך להתפלל משה עליו׳, ע״ש.
לבאר דברי רש״י, המבוסס על דרשת הספרי, יש להתעמק בלשונו – ׳יחי ראובן בעולם הזה ואל ימת לעולם הבא׳. חיי ראובן בעולם הזה אינם במובן הפשוט, חיים ממש, שהרי ראובן הסתלק מן העולם, וכפי שהקשה אברבנאל, אלא, יש לפרש את ״יְחִי רְאוּבֵן״ בעולם הזה בדרך הדרש, כבסיס להמשך דברי משה – ״וְאַל יָמֹת״ לעולם הבא; מכיוון ש״יְחִי רְאוּבֵן״ בעולם הזה, לפיכך ״וְאַל יָמֹת״ לעולם הבא.
שכן המונחים ׳חיים׳ ו׳מוות׳ ניתנים גם ברובד הרוחני, כפי שנודע מדרשת חז״ל: ״כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה״ (קהלת ט, ה) – הַחַיִּים אלו צדיקים, שבמיתתן נקראו חיים, וְהַמֵּתִים אלו רשעים, שבחייהן קרויין מתים (ברכות יח, א – ב). וזהו ״יְחִי רְאוּבֵן״ בעולם הזה, שהיה ׳חי׳ – שלא חטא במעשה בלהה, ולכך ״וְאַל יָמֹת״ לעולם הבא.
שאמרו חכמינו, כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר ״וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר״ (בראשית לה, כב), מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא, מה אני מקיים וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו״ (בראשית לה, כב), מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה (שבת נה, ב).
והיינו, אין לפרש את המקרא כפשוטו, שראובן חטא, כיון שהתורה כוללת את ראובן בתוך שאר אחיו – תוך כדי תיאור מעשה בלהה; ״וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר״ – מה שמעיד שהיה במעלה נכבדה כיתר אחיו. ולכן, מכוח הכללה זו, הצהירו חכמינו ׳כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה׳.
והנה, דברי משה אינם בגדר ׳תפילה׳, כי אם בגדר ׳קביעה׳, וכפי שמובא בילקוט שמעוני: ״אִישׁ הָאֱלֹהִים״, אמר ריש לקיש, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקב״ה – משה גוזר עליו ועושה. משה בברכתו ׳קובע׳ את התודעה הנדרשת כלפי ראובן, התודעה העתידית לדורות הבאים (״יְחִי״ רְאוּבֵן, לשון עתיד), וכשם שהתורה הצהירה בעת מעשה בלהה, שכללה את ראובן עם יתר אחיו, להודיע שלא חטא. זהו ״יְחִי רְאוּבֵן״ – שלא חטא בעולם הזה, ולפיכך ״וְאַל יָמֹת״ לעולם הבא.
סלסלה 