סלסלה

פרשת פנחס

משה רבינו מבקש מהקב״ה ״יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה״ (במדבר כז, טז), מנהיג אשר יעמוד לעם לאחר הסתלקותו. 

חכמינו דרשו את סמיכות פרשה זו לפרשת בנות צלפחד: ׳מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות, אלא, כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי – אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב״ה ״נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ״ (משלי כז, יח), בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו׳ (במדבר רבה כא, יד). 

בנות צלפחד, בשעה שירשו את נחלת אביהן, אינן גורמות למשה ׳להרהר׳ בנחלתו האישית; בקשת משה נוסדה מתוך ירושת בנות צלפחד, וכפי שחז״ל מנסחים זאת ׳אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי׳. טענה זו דורשת הסבר – מה השייכות בין ירושת בנות צלפחד לירושת בני משה?

בנות צלפחד עמדו לפני משה, בטענה ובקשה: ״לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן, תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ״ (במדבר כז, ב). ׳אמר משה: אי אפשר לבת לירש. אמרו לו: למה? אמר להם: שאתם נקבות׳. בנות צלפחד המשיכו ופנו אל משה, ׳הואיל שהזכר יורש, תתייבם אמנו לאחי אבינו – שתוליד זכר שיירש׳, משה סירב לכך, ׳אי אפשר להתייבם, הואיל שיש לה בנות, אמרו לו: מה הוא זה שאתה עושה משה רבינו? שנירש את אבינו – אין אנו בנים, שתתייבם אמנו – אנו בנים׳, משה נשאר ללא מענה. מיד, ״וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה׳״ (במדבר כז, ה. ילקוט שמעוני). 

הבה נתמקד בראשית השיח בין משה לבנות צלפחד. משה אומר ׳אי אפשר לבת לירש׳, בנות צלפחד שואלות ׳למה׳, ומשה משיב להן ׳שאתם נקבות׳. מה פשר תשובת משה?

הבן יורש את אביו ירושה טבעית, ׳יורש כרעיה דאבוה׳ (עירובין ע, ב) – הבן נחשב כ׳רגל׳ האב, הבן מבטא את המשכיות משפחת האב. מאידך, ירושת הבת אינה מוגדרת כ׳ירושה טבעית׳, הבת אינה עומדת במקום האב; הווית הנישואין משייכת אותה למשפחת בעלה, ללא ביטוי ל׳המשכיות׳ אביה. זהו שאמרו חכמינו ׳לענין ירושה בן עדיף ליה׳ (ב״ב קמא, א). 

והנה, בשעה שקרבו בנות צלפחד, אמר להם משה ׳אי אפשר לבת לירש׳, שכך הוא דין התורה, והמשיך ואמר ׳שאתם נקבות׳, לבאר את דין התורה; בת אינה יורשת מפני עצמותה (׳שאתם נקבות׳), והיינו, שאינה נחשבת להמשכיות משפחת אביה, ולפיכך אינה יורשת את נחלתו.

ולכן, כשעלה ביד בנות צלפחד לירש את אביהן, אמר משה: ׳אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי׳, כלומר, אם בנות יכולות לרשת – אף שירושתן איננה ׳ירושה טבעית׳, ׳בדין הוא שירשו בני את כבודי׳ – אף שירושה זו אינה ׳טבעית׳ להם, שאין בהם את כל מעלות האב.

הקב״ה אינו מערער על עצם טענת משה, שכן היה בה ממש – בנות צלפחד חידשו ששייכת ירושה שאינה טבעית. ואמנם, ישנה טענה אחרת: ׳בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה׳, וכפי שמקובל להסביר, שהיו בניו לומדים לעצמם, ללא ׳עסק׳ עם שאר העם, בניגוד ליהושע שהתמיד בעשייה למען הציבור – מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות. ולכך, כדאי הוא להנהיג את העם, לקיים מה שנאמר ״נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ״.

פרשת בלק

בלעם היה נביא במדרגה גבוהה, ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה׳ פָּנִים אֶל פָּנִים״ (במדבר לד, י) – בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, זה בלעם בן בעור (במדבר רבה יד, כ). השוואה זו מעמידה את בלעם במקום מיוחד. ולכן, בבואנו להתחקות אחר הנהגת בלעם, עלינו לבאר מחשבותיו ודרכי פעולותיו.

״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא״ (במדבר כב, יב). חכמינו מתארים את השיח בין הקב״ה לבלעם: הקב״ה מורה לבלעם שלא יאות לשליחי בלק – ״לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם״, אמר בלעם, אם כן, אקללם במקומי, אמר לו ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם״ – מכל מקום. אמר בלעם, אם כן, אברכם, אמר לו, אינם צריכים לברכתך ״כִּי בָרוּךְ הוּא״ (רש״י). מה פשר הצעת בלעם לברך את ישראל? 

זאת ועוד, בלעם ידע כי הקב״ה אינו חפץ בקללת ישראל, כפי שהורה לו בתחילה ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם״, וכן, בלעם ידע את מגבלות כוחו, כפי שהודיע לבלק בעת פגישתם, ״הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר״ (במדבר כב, לח). ואם כן, מדוע בלעם מתמיד בניסיונותיו כנגד ישראל?

דרשו חז״ל: ״וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ״ (במדבר כג, ז) אמר רבי תנחומא, צדיקים כשהם מברכין את ישראל אין נושאין קול גדול – משה כשברך את ישראל לא ברכם בקול גדול אלא ״וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה״ (דברים לג, א), ובלעם מגביה קולו ביותר, ועליו אמר שלמה ״מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ״ (משלי כז, יד). כך בלעם הרשע לא בא מעירו אלא לקלל, כיון שלא באה לידו התחיל נושא קולו, והיה מברכן בקול גדול כדי שישמעו האומות מה ברכות הוא מברכן ויכניסו בהן עין רעה ויבואו ויעשו מלחמה עם ישראל (ילקוט שמעוני). 

אחרי שנוכח לדעת כי אין בידו לקלל, וכפי שהורה לו הקב״ה ״לֹא תָאֹר אֶת הָעָם״, בלעם רצה לברך את ישראל; ברכותיו של בלעם נועדו לחסר את ישראל ממעלתם, על ידי עין רעה. ובאמת, בלעם לא נצטווה שלא לברך את ישראל, שכך אמר לו הקב״ה – אינם צריכים לברכתך ״כִּי בָרוּךְ הוּא״. והייתה מחשבתו שתועיל ברכתו, אחרי שלא נצטווה להמנע ממנה, ולפיכך התמיד בניסיונותיו. 

ולהלן נאמר, ״וְלֹא אָבָה ה׳ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים כג, ו), ותמהו מפרשי הפשט, שהרי, בלעם לא קילל את ישראל; בלעם מברך את ישראל, כמובא בפרשתנו, ומה פשר לשון ה׳הפיכה׳ הנזכר בכתוב, ולפי דברי חכמינו מבואר היטב, עצם ברכות בלעם נועדו לקללה, והיה צורך למנוע עין רעה מעם ישראל, הוא שאמר הכתוב ״וַיַּהֲפֹךְ ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה״.

פרשת חקת

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר, יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה״ (במדבר כ, כג – כד). 

התורה מציינת את מיקום האמירה, ״עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם״, וכפי שמפרש רש״י: מגיד, שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט, ״כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה׳ אֶת מַעֲשֶׂיךָ״ (דה״ב כ, לז). והיינו, הפסוקים הקודמים למות אהרן מתארים את פניית ישראל לאדום ״נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ״ (במדבר כ, יז) בדרכנו לארץ ישראל, ומחמת ה׳חיבור׳ הלזה נוצר קלקול – ׳נפרצו מעשיהם, וחסרו הצדיק הזה׳. 

והנה, למרות שהתורה מפרשת את סיבת מות אהרן, ״כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה״, לא היה לו למות כעת, אלא בסמוך לכניסת העם לארץ ישראל – וכפי שמת משה, והוקדמה מיתת אהרן לכפר על ישראל; לפי ׳שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה׳. 

רש״י מבוסס על דברי חז״ל, ״וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה הֹר הָהָר״ (במדבר כ, כב), זה הוא שאמר הכתוב ״כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה׳ אֶת מַעֲשֶׂיךָ״ (דה״ב כ, לז), על שנתחברו לרשע זה לעבור בארצו חסרו אותו צדיק, לכך נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום (מדרש תנחומא). 

הדברים הללו טעונים ביאור:

א. פניית ישראל לבני אדום נוצרה מחמת ציווי הקב״ה, כנאמר בכתובים: ״וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד, אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״ (דברים ב, ד – ה), ׳אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות׳ (לשון רש״י). ואם כן, מה פשר אומרם ׳על שנתחברו לרשע זה לעבור בארצו׳ – מפני מה פנייה זו נזכרת כבעייתית, אחרי שקיימו את ציווי הקב״ה,

ב. לשון חכמינו ׳על שנתחברו לרשע זה לעבור בארצו׳, ולכאורה, העם מבקש מבני אדום לעבור בגבולם, בדרכם לארץ ישראל; מדוע פניית ישראל לבני אדום מתוארת בלשון חז״ל כ׳חיבור׳?

ג. לשון חכמינו ׳על שנתחברו לרשע זה לעבור בארצו חסרו אותו צדיק׳, וכן ברש״י, ׳וחסרו הצדיק הזה׳, ונשמע כי החיבור הבעייתי גרם דווקא למיתת אהרן, מדוע? 

בספר שערי אהרן (רוטר) מבאר כי פניית ישראל לאדום הורכבה משני חלקים: משה וישראל. בתחילה משה שולח שליחים למלך אדום בבקשה לעבור בארצו – ״וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם״ (במדבר כ, יד). שליחות זו נעשתה על פי הדיבור, כציווי הקב״ה שלא להתגרות בבני עשו, ״כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר״. לאחר שבני אדום מסרבים לפניית משה – ״לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ״ (במדבר כ, יח), ישנה פנייה נוספת שלא נצטוו עליה, פניית בני ישראל: ״וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם, רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה״ (במדבר כ, יט).

פניית ישראל נזכרת כבעייתית, שכן ישראל מפצירים בבני אדום ״בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה״ (במדבר כ, יט) – לא כמשה שביקש ״דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ״ (במדבר כ, יז), וכפי שמפרש רש״ר הירש: ׳שתי דרכים הובילו לארץ ישראל דרך אדום, הדרך הנוחה יותר, העוברת בגיא, היתה ׳דרך המלך׳ – לימינה ולשמאלה היו שדות וכרמים ובארות חפורות. תחילה ביקש משה ללכת בדרך הזאת ומשום כך הקדים להציב בעצמו את התנאי ״לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול״. כשנדחתה הבקשה הזאת, הציע העם ללכת בדרך הקשה יותר העוברת בהרים – ״בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה״ (ע״ש).

פניית ישראל לבני אדום חרגה מ׳בקשת׳ מעבר בגבולם; פנייה זו ביטאה רצון לעבור בגבולם, מה שמתואר בלשון חז״ל כ׳חיבור׳. שכן ישראל היו מעוניינים לעבור דרך אדום בכל מחיר, אף אם תקשה עליהם הדרך – ״בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה״. 

ישראל מבקשים מבני אדום ״בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה״, בשונה מבקשת משה שביקש לעבור בארץ אדום – ״נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ״; פנייה זו זלזלה בענני הכבוד אשר היו מיישרים את דרכם במדבר. ולכן אמרו חכמינו ׳על שנתחברו לרשע זה לעבור בארצו חסרו אותו צדיק׳, לפי שהמעיטו בערכם של ענני הכבוד, מתנה שקיבלו בזכות אהרן הכהן (תענית ט, א), נחסרו הצדיק הזה.