סלסלה

פרשת צו

״זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה׳ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב״ (ויקרא ו, יג). הכתוב מציין כי מנחה זו קרבה ״בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ״, מנחה חד פעמית בעת חנוכת הכהן לעבודת המקדש, ומאידך, ״עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״ – בכל יום ויום, התורה עוסקת בכהן גדול ובכהן הדיוט; כהן הדיוט מקריב מנחה זו בעת תחילת עבודתו, ואילו כהן גדול מקריב אותה בכל יום, ״עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״ (רש״י). 

הכהן הגדול היה עשיר מופלג, ככתוב ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ (ויקרא כא, י), שהוא גדול מאחיו בנוי, בכח, בחכמה ובעושר (הוריות ט, א), ואם ׳אין לו ממון, כל הכהנים נותנין לו משלהן, כל אחד לפי עשרו, עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן’ (רמב״ם הל׳ כלי המקדש ה, א).

וכידוע, הבאת מנחה הינה דרך עניות, כפי שמצינו בפרשת קרבנות הנדבה, ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה׳ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ״ (ויקרא ב, א), ופירש רש״י: לא נאמר ׳נפש׳ בכל קרבנות נדבה אלא במנחה – מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. 

ואם כן, מדוע הכהן הגדול מביא קרבן מנחה, דרך עניות; היה לו להביא קרבן מן החי – קרבן מכובד כיאה למעמדו, ומהו פשר הציווי ״עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״?

לבאר את הדברים נפתח בסדר הגדת הפסח, ״הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם״. משפט זה אינו מתאר את סיבת אכילת המצות, שכן המצות נאכלות מחמת עניין אחר – על שיצאו ממצרים בחפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ, וכפי שמופיע בהמשך ההגדה. פתיחת ההגדה מתמקדת במצות שנאכלו בעת השהייה במצרים, ״הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם״, לחם עוני הראוי לעבדים. להזכירנו מאין באנו, את תלאות העניות שעלתה בגורלנו, לבל נשכח את העניים שבתוכנו, ולפיכך אנו ממשיכים ואומרים: ״כָּל דִכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח״. 

זו עניינה של מנחת הכהן הגדול. הן אמת, הכהן הגדול היה בעל אמצעים להביא קרבן יומי מן החי, ולא מנחה. ואולם, הכהן הגדול הינו שלוח העם, עליו לחוש את תחושת שולחיו, את כל רבדי העם – לא רק עשירים כמותו, אף את העניים שבהם. ולכן, ציותה התורה ״עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״, מנחת עניות בכל יום, לחנך את הכהן בכל יום ויום שלא ישכח מאין הגיע, ומי שלחו לעבודה. ולפיכך, ״עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד״.

פרשת ויקרא

״נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה׳, וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳ אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם״ (ויקרא ה, טו), פסוק זה עוסק באדם הנהנה מן ההקדש, ודינו מפורש בצידו, ״וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו״ (ויקרא ה, טז). 

ולהלן נתפרש דינו של הכופר בממון חבירו: ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳, וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ״ (ויקרא ה, כא). פסוק זה עוסק באדם המסרב להשיב לחבירו את ממונו, ממון שהתגלגל לידיו בדרכים שונות – הלוואה או פיקדון כפי שמפרט הכתוב, ודינו מפורש בצידו; להשיב הגזלה לרעהו, ואם נשבע לשקר ישיב הגזלה בתוספת חומש. 

והנה, בפרשת ההקדש הקדימה התורה לשון ׳מעילה׳ ל׳חטא׳ – ״נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה׳״, ואילו בפרשת הכופר בממון חבירו הקדימה התורה לשון ׳חטא׳ ל׳מעילה׳ – ״נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה׳״, מדוע?

׳מעילה׳ הינה מילה המבטאת שינוי, וכפי שמפרש רש״י: כִּי תִמְעֹל מַעַל – אין מעילה בכל מקום אלא שינוי, וכן הוא אומר ״וַיִּמְעֲלוּ בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵי עַמֵּי הָאָרֶץ״ (דה״א ה, כה), וכן הוא אומר בסוטה ״וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל״ (במדבר ה, יב). 

ומעתה נבוא לבאר, פרשת הנהנה מן ההקדש עוסקת בשגגה, כלשון הכתוב ״וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה׳״, וכוונת התורה להשמיענו מפני מה אירע לאדם חטא זה, אחרי שלא נתכוון לחטוא, ואמרה: ״נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל״, אין השגגה באה לעולם אלא במצב ׳מעילה׳ – שינוי, כאשר מצבו הרוחני של האדם משתנה לרעה, הרי הוא יכול לבוא לידי חטא. ולכך הקדימה התורה ׳מעילה׳ ל׳חטא׳ – שכן שינוי המצב הרוחני (׳מעילה׳) הביאו לידי חטא. 

ברם, הכופר בממון חבירו הינו מזיד, שכן המחזיק בממון יודע כי טענותיו טענות שקר, ואם כן, המילה ׳מעילה׳ מבטאת שינוי במובן הפשטני – הממון של האחד נשתנה להיות ממון האחר, שינוי רשות כדיני הגזלה, ולכך הקדימה התורה ׳חטא׳ ל׳מעילה׳ – שעל ידי שחטא בכפירתו נעשית המעילה.

פרשת פקודי

״אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן״ (שמות לח, כא). וכתב רש״י ׳משכן העדות – עדות לישראל שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם׳. 

ויש להבין: ידוע מאמר חז״ל (ב״ק נ, א) ׳כל האומר הקב"ה ותרן הוא יִוָּתְרוּ חייו׳, וכיצד ניתן לומר ׳עדות לישראל שויתר להם הקב״ה על מעשה העגל׳? 

וביותר, נאמר ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם״ (שמות לב, לד) ישנה עת המזומנת לפורענות (סנהדרין קב, א) – ׳אין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל׳ (רש״י). והאיך דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור ׳ויתר להם הקב"ה על מעשה העגל׳? 

מובא במדרש (בראשית רבה, סז) א״ר חנינא: כל מי שהוא אומר שהקב״ה ותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא, מאריך אפיה וגבי דיליה. בדברים אלו נמצא מענה לשאלתנו; חטא העגל נעשה ע״י העם, חטא ציבור, בחטא ציבורי ישנו ויתור שאינו מצוי בחטא היחיד.  

הקב״ה רצה לכלות את העם ״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם״ (שמות לב, י), לבסוף, הקב״ה נתרצה לתחנוני משה ואמר ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם״ ופירש רש״י: עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל. מבואר, הקב״ה נתרצה למשה שלא ׳לכלותם יחד׳ – ׳שויתר להם הקב"ה על מעשה העגל׳, אין ויתור על עצם החטא, אלא ויתור ׳להם׳ – לאותו הציבור, שלא יפרע חטאם מיד אלא טיפין טיפין, פריסת החטא לאורך כל הדורות.  

ויתור זה הינו מיוחד לציבור. בחטא היחיד הקב״ה מאריך אף, אך בהגיע עת הפרעון הוא נפרע על הכל. בדברי המדרש ישנה הדגשה ליחיד, שאין הקב"ה ותרן אלא ׳מאריך אפיה וגבי דיליה׳ – לשון יחיד, שאין ביחיד ויתור כלל. וכן בעניין הפרעון לדורות: ׳אין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל׳, דווקא בפורענות ציבור – פריסת החטא הלזו הינה דבר המיוחד לציבור ולא ליחיד. וזהו מִשְׁכַּן הָעֵדֻת – עדות שויתר הקב"ה ׳שהרי השרה שכינתו ביניהם׳, הויתור הוא לציבור זה, על השראת השכינה ביניהם, ולא ויתור גורף.