סלסלה

פרשת קדושים

‏התורה מצווה על ההתנהגות הראויה בין אדם להוריו בשתי מצוות – כיבוד ומורא. ‏האדם מצווה בעשיית מעשים המכבדים את הוריו (׳כיבוד׳), ‏ולהימנע מהתנהגות שאינה מכבדת אותם (׳מורא׳). ‏במעמד הר סיני נצטוו על עניין הכיבוד, ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ (שמות כ, יא), ובפרשתנו נזכר עניין המורא, ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״ (ויקרא יט, ג). 

‏ויש להתבונן בשינוי לשון הכתובים: במצוות הכיבוד נזכר האב קודם האם – ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, ואילו במצוות המורא נזכרה האם קודם האב – ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ״, מדוע?

חכמינו מפרשים ׳מלמד ששקולין הן׳ (כריתות כח, א); שינוי הלשון אינו מורה על העדפה אלא על שוויון, כשם שמצינו בכל המקראות שנזכר משה קודם אהרן, ובמקום אחד נזכר אהרן קודם משה, ״הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה״ (שמות ו, כו), להשמיענו שהיו שקולין זה כזה (תוספתא כריתות ד, ו), ואין העדפה בהזכרת משה קודם אהרן. וכן בעניין כיבוד ומורא, שינוי הלשון אינו מורה על העדפה של אחד ההורים, והאדם מחוייב בכבודם ובמוראם באופן שווה. 

ומצינו בדברי חז״ל התייחסות נוספת לשינוי הלשון, ׳רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב״ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב״ה מורא האם למורא האב׳ (קידושין ל, ב). 

בפשטות, גם מאמר זה מבטא את עניין השוויון; התורה מצווה על כיבוד האב קודם כיבוד האם, להשוות את כיבוד האב לכיבוד האם, ולזרז את האדם בכיבוד אביו – כשם שהאדם מכבד את אמו (׳מפני שמשדלתו בדברים׳) כך עליו לכבד את אביו, בשווה. וכן בעניין המורא, התורה מצווה על מורא האם קודם מורא האב, להשוות את מורא האם למורא האב, ולזרז את האדם במורא אמו – כשם שהאדם ירא מאביו (׳מפני שמלמדו תורה׳) כך עליו לירא מאמו, באופן זהה. 

ונראה לבאר את הדברים באופן אחר: דברי רבי לא נועדו להשוות בין האב לאם, רבי בא להשמיע על מהות קיום המצווה. נאמר ״וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״ (ויקרא כ, כו), ׳רבי אלעזר בן עזריה אומר: מנין שלא יאמר אדם ״נפשי קצה בבשר חזיר״, ״אי אפשי ללבוש כלאים״, אבל יאמר ״אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי״, תלמוד לומר ״וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״ שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים׳ (לשון רש״י, ומקורו בספרא). 

והיינו, האדם צריך לקיים כל מצווה ולהימנע מכל עברה מחמת עצם הציווי – שלא יקיים את מצוות השם מחמת נטייתו הטבעית (״נפשי קצה בבשר חזיר״), אלא משום שהקב״ה ציוה על כך – ״וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי״, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, לשם שמיים. 

זה ביאור המאמר ׳גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב״ה כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב״ה מורא האם למורא האב׳, להשמיענו על מהות קיום המצווה – שלא יקיים את מצוות הכיבוד והמורא משום נטייתו הטבעית, אלא מחמת עצם הציווי, וזה פשר שינוי לשון הכתובים.

שביעי של פסח

מלאכי השרת אומרים שירה לפני הקב״ה, יחד, כמתואר בלשון הכתוב: ״וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה׳ צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״ (ישעיה ו, ג) – ׳נוטלין רשות זה מזה, שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה אלא אם כן פתחו כולם כאחד׳ (לשון רש״י), כך מתנהלת שירת המלאכים. 

בשעה שנקרע הים נאמר ״וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה״ (שמות יד, כ) – מלאכי השרת לא קרבו ״זֶה אֶל זֶה״ ליטול רשות לשורר, וכפי שדרשו חכמינו ׳בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב״ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה׳. והיינו, אף שהיו מצרים רשעים גמורים, ונקבע דינם לטבוע במצולות ים, עדיין ׳מעשה ידי׳ הם, ואין השעה מתאימה לשירה. 

ולפיכך אין אנו גומרים את ההלל בשביעי של פסח, ביום זה נגמרה מפלת מצרים, כשטבעו בים סוף, ונאמר ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח״ (משלי כד, י) – אין זו השעה לגמור את ההלל (בית יוסף או״ח תצ, ד). 

והקשה המהרש״א מדברי חז״ל, דוד המלך ׳ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה׳ (ברכות ט, ב ע״ש), שנאמר ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּ יָהּ״ (תהילים קד, לה). ולכאורה, בזמן מפלת הרשעים אין לומר שירה, וכפי שאמרו חכמינו ׳מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה׳, ומדוע דוד המלך אמר שירה בעת מפלת הרשעים?

אם נתבונן, דוד ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, בלשון מדוייקת – ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּ יָהּ״. הגמרא מספרת על שכניו של רבי מאיר, שהיו מצערים אותו, עד שהיה מתפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו, נאמר ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם״, הכתוב מדגיש ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים״ ולא ׳חוטאים׳ – עליך להתפלל עליהם שיפסיקו לעשות חטאים ולא להתפלל שימותו. רבי מאיר קיבל את דבריה, ׳בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה׳ (ברכות י, א).

מלאכי השרת חפצו לשיר על נפילת מצרים, על שטבעו במים. שירה זו איננה מתאימה, שכן ׳מעשה ידי טובעין בים׳. ואולם, דוד המלך אינו שר על עצם הרשעים, שנפלו ונאבדו – דוד המלך אמר שירה על נפילת הרֶשַׁע, ״יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ״, על כליון היצר הרע מן הבריות, ועל זה יש לשיר ״בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ הַלְלוּ יָהּ״.