סלסלה

פרשת במדבר

פתיחת ספר במדבר קשורה לסיום ספר ויקרא, כמובא במדרש: ׳בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב״ה, אמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, שנאמר ״הָבוּ לַה׳ מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים״ (תהילים צו, ז), כשם שבניי מביאין – ״וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם״ (במדבר א, יח). לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצוות, ״אֵלֶּה הַמִּצְות אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי״ (ויקרא כז, לד), ואחר כך, ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי״ (במדבר א, א), ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר א, ב) – שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן׳ (ילקוט שמעוני).

אומות העולם קובלים על ישראל בפני הקב״ה – ׳מה ראו להתקרב יותר מן האומות׳, הקב״ה משיב להם בטענה ניצחת (׳סתם פיהן׳), ׳הביאו לי ספר יוחסין שלכם׳. 

הדברים הללו טעונים הסבר: מה פשר התשובה שקיבלו – מדוע קבלת התורה תלויה בספר היוחסין, ועוד, מדוע האומות לא יכלו להביא את ׳ספר היוחסין׳ שלהם; גם אומות העולם התייחסו לאבותיהם, וכפי שמפורש בכתובים ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם״ (בראשית כה, יג), ״אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי עֵשָׂו״ (בראשית לו, י), ומדוע נסתתמו טענותיהם?

ידועים דברי המדרש על התורה והאומות; לפני שניתנה התורה לכלל ישראל, הקב״ה פנה אל אומות העולם, ליתן להם את התורה. כמובא במכילתא (פרשת יתרו): נגלה על בני עשו הרשע, ואמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו: מה כתיב בה, אמר להם: ״לֹא תִּרְצָח״ (שמות כ, יב). אמרו לו: זו היא ירושה שהורישנו אבינו, שנאמר ״וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה״ (בראשית כז, מ). נגלה על בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה, אמרו לו: מה כתוב בה, אמר להם: ״לֹא תִּנְאָף״ (שמות כ, יב). אמרו לו: כולנו מניאוף, דכתיב ״וַתַּהֲרֶין שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן״ (בראשית יט, לו), והיאך נקבלה? נגלה על בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה, אמרו לו: מה כתוב בה, אמר להם: ״לֹא תִּגְנֹב״ (שמות כ, יב). אמרו לו: בזו הברכה נתברך אבינו, דכתיב ״וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם״ (בראשית טז, ב), וכתיב ״כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי״ (בראשית מ, טו). 

אם נתבונן, אומות העולם נמנעים מלקבל את התורה מחמת סיבה אחת – ייחוסם. בני עשו אינם מקבלים את התורה שכתוב בה ״לֹא תִּרְצָח״, שכן ׳זו היא ירושה שהורישנו אבינו׳. בני עמון ומואב אינם מקבלים את התורה שכתוב בה ״לֹא תִּנְאָף״, שכן ׳כולנו מניאוף׳, כל הוויתם ממעשה ניאוף – מעשי לוט, אבי האומה. בני ישמעאל אינם מקבלים את התורה שכתוב בה ״לֹא תִּגְנֹב״, שכן ׳בזו הברכה נתברך אבינו׳, כלשון חכמינו. 

פירוש הדברים, מניעת האומות איננה נובעת מן הרצון להמשיך לדבוק במעשי אבותיהם, שהרי אנו מוצאים את האומות מתרחקות מן המעשים הרעים הללו, שהשכל מורה כן. המניעה מקבלת התורה נבעה מסיבה אחרת – ׳זו היא ירושה שהורישנו אבינו׳, התנהגות אבי האומה מושרשת בלב האומה, ולא ניתן לאסור את ההתנהגויות הללו בצורת חיוב, כפי שמתבקש בקבלת התורה. 

ולכן, עם ישראל קיבלו את התורה ללא שהיות, כמובא בהמשך המדרש: וכשבא אצל ישראל ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״ (דברים לג, ב) – פתחו כולם פיהם ואמרו ״כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע״ (שמות כד, ז). ההתנהגות המושרשת בלב ישראל – התנהגותו של אבי האומה, מתאימה לתוכן התורה, הוא שאמרו חז״ל ׳מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה׳ (קידושין פב, א).

זו פשר התשובה שהשיב הקב״ה לאומות, ׳הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שבניי מביאין׳ – אין הכוונה לספר יוחסין רגיל, רישום התולדות, שכן אין בו משמעות לקבלת התורה, וכן, ספר זה מצוי אצל האומות, וכפי שהבאנו. אלא, הביאו לפני ספר יוחסין שלכם – הביטו בשורש שלכם, מעשי אבות האומה, ומתוך כך תבינו את נתינת התורה לישראל, ׳שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן׳.

פרשת בהר

נאמר בפרשתנו ״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ״ (ויקרא כה, לה). התורה מצווה אותנו לסייע בכלכלת המתקשים לפרנסתם, לתת להם הלוואה כפי היכולת, קודם שיבואו לידי קריסה מוחלטת. כך פירשו חכמינו בתורת כהנים, וכפי שמובא בפירוש רש״י – ״וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ״, אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד. למה זה דומה, למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו. 

ולכאורה, מנין לנו שהוראת התורה ״וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ״ מכוונת למצב בו האדם נזקק לסיוע בכדי שלא יתמוטטו נכסיו; שמא התורה מצווה אותנו לסייע לאדם שירד מנכסיו לגמרי, ודווקא במצב זה נאמר ״וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ״, 

והנראה, כי מקרא זה מפורש מכוח מקרא אחר. התורה מצווה אותנו במקום אחר על הצדקה, ״כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן״ (דברים טו, ז). פסוק זה מדבר על אדם שירד מנכסיו – ׳אביון׳, התאב לכל דבר. וממשיכה התורה, ״כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״ (דברים טו, ח). 

התורה נותנת הוראות מדוייקות על צורת הנתינה, וכפי שמפרש רש״י: ״כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ״ – יש לתת לו ממון במתנה, ואפילו כמה פעמים, ״וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ״ – אם לא רצה במתנה תן לו בהלוואה, ״דֵּי מַחְסֹרוֹ״ – מוטל עליך ליתן לו ממון, אבל לא שיהיה עשיר, אלא ״אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ״ – כפי שהיה רגיל לחיות קודם שירד מנכסיו (רש״י). הרי מקרא מפורש על חיוב הנתינה (במתנה או בהלוואה) לאדם שירד מנכסיו לגמרי, ומקרא האמור בפרשתנו ״וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ״ עוסק בסיוע לאדם קודם שירד מנכסיו לגמרי. 

וכן נשמע מהמשך הפרשה: ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״ (ויקרא כה, לו), התורה מייחדת את הדיבור על איסור נטילת ריבית. והטעם לזה, כי פרשה זו עוסקת במתן הלוואה לאדם קודם שירד מנכסיו לגמרי, ויש לו עדיין ממון, שמא יתפתה המלווה להתיר לעצמו ליטול ריבית, וטענתו בצידו – שהרי ממונו נתון בהלוואה לאדם שיש לו, ולמה שלא יקח ריבית בשכר בטלת ממונו, ולכך יש להזהיר ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״, עליך להמנע מנטילת ריבית בכל מצב, ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״.

פרשת אמור

״וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן״ (ויקרא כד, י – יא). התורה מציינת ״וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה״, מריבה זו התעברה על ענייני המחנה; ׳בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני, אמרו לו ״אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם״ כתיב (במדבר ב, ב), נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף׳ (רש״י). 

בפרשת שמות נאמר: ״וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו״ (שמות ב, יא), ׳בעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום' (לשון רש״י). שלומית בת דברי נתעברה מן המצרי, וזהו ״בֶּן אִישׁ מִצְרִי״ האמור בפרשתנו.

בספר שפתי כהן על התורה מביא את דברי הזוהר, ״וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי״, האיש שרב עם המקלל היה אחיו מן האב; בשעה שנודע מעשה המצרי ושלומית בת דברי, פרש ממנה בעלה ולקח אשה אחרת, ׳והוליד ממנה זה הישראלי. והמריבה הייתה ‏שהיה חושב בן הישראלית שהוא אחיו של הישראלי מאביו, והיה רוצה לידבק עמו, כשהודיעו הדבר שאינו אחיו – והוא בן איש מצרי שהרגו משה בשם – אז ויקב ויקלל׳. 

והנה, בשעה שפרסמה התורה את שם אמו ״שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי״, הוסיפה לכתוב ״לְמַטֵּה דָן״, ׳מגיד שהרשע גורם גנאי לו גנאי לאביו גנאי לשבטו׳ (לשון רש״י). מהדברים הללו נשמע כי המקלל הינו חלק משבט דן, ולכך ציינה התורה ״לְמַטֵּה דָן״ – ׳גנאי לשבטו׳. והנה, המקלל לא היה רשאי ליטע אהלו בקרב בני דן, וכפי שפסק משה, ואין הדברים סותרים את השתייכותו לשבט דן. 

וטעם הדבר, כי סדר חניית השבטים נועד לשמר את מתכונת העם – עם ישראל הינו כגוף אחד, וכלל השבטים מרכיבים את אבריו. וכפי שמובא בפירוש אברבנאל על סדר הדגלים: ׳וכאשר בזה האופן יסעו בדגלים ויחנו כולם סביב למשכן, ויהיה משכן ה' כלב שהוא באמצע הגוף והשבטים כאיברים אשר סביבו, אין ספק שאיש על מקומו יבוא בשלום׳. ולפיכך, אף שהמקלל נחשב לחלק משבט דן, בחלוקת החנייה אין מקומו בשבט דן, שהרי הוא ״בֶּן אִישׁ מִצְרִי״, וכעצם זר שהגוף פולטו.