סלסלה

פרשת שלח

נאמר על המרגלים ״וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ (במדבר יג, כב), ולכאורה, היה צריך להכתב ׳ויבואו׳ עד חברון – שהרי הפסוק עוסק בתיאור מסע המרגלים בארץ, ומפני מה נכתב ״וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן״ – לשון יחיד, ומכאן, שהתורה מתארת מסע של אחד מהמרגלים, כלב בן יפונה, וכפי שמגלים חכמינו: אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן, ׳אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים׳ (סוטה לד, ב). 

וממשיכה הגמרא, ׳יהושע כבר בקש משה עליו רחמים, שנאמר ״וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ״ (במדבר יג, טז) – יה יושיעך מעצת מרגלים׳. והיינו, כלב הלך להתפלל לבדו, ויהושע לא הלך עמו, לפי שמשה התפלל על יהושע קודם שיצאו לארץ ישראל. 

ויש לבאר: כוח התפילה הועיל ליהושע וכלב שלא יכשלו בעצת המרגלים, כפי שנשמע מדברי חז״ל. ואם כן, מה פשר תפילת משה על יהושע – ׳יה יושיעך מעצת מרגלים׳; מדוע משה מתפלל על יהושע ולא על כלב?

ונראה בזה, כי תפילת משה הייתה הכרחית דווקא על יהושע. דרשו חכמינו, ״וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב״ (יהושע טו, יז), ׳וכלב בן קנז הוא, והלא כלב בן יפונה הוא׳, אלא, שהיה כלב בן קנז כלשון הכתוב, ונקרא גם ׳בן יפונה׳ לפי שפנה מעצת מרגלים (תמורה טז, א). חז״ל מתארים את כלב ׳שפנה מעצת המרגלים׳, ׳שמרד בעצת מרגלים׳ (מגילה יג, א), מה שלא נאמר על יהושע, וכפי שנבאר. הפרישה מן המרגלים הייתה מזומנת מצד רוחו של כלב, וכמאמר משה, ״וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ״ (במדבר יד, כד), כלב היה בעל רוּחַ אַחֶרֶת, ולכך הועילה תפילתו בקברי האבות – שלא יפנה לעצת המרגלים מכוח רוחו וטבעו. 

יהושע היה שונה מכלב בתכלית. יהושע נבחר להנהיג את ישראל בשל תכונתו הייחודית – ״אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ״ (במדבר כז, יח), ׳שיכול להלוך כנגד רוחות של כל אחד ואחד׳ (ספרי). יהושע יכל להתנהל מול כל אחד ואחד בסגנונו האישי, תכונה מבורכת עבור מנהיג העדה. ואמנם, בשעה שיהושע נועד לילך עם המרגלים, עלה החשש שמא תכונה זו תעמוד לו לרועץ; אולי ייכשל בעצת המרגלים, מתוך שיהיה מעורב עמהם – מכיון ׳שיכול להלוך כנגד רוחות של כל אחד ואחד׳, ולא יוכל לפנות עצמו מעצת המרגלים, ולפיכך התפלל משה על יהושע, דווקא, ׳יה יושיעך מעצת מרגלים׳ – שלא תכשל בעצתם.

פרשת בהעלותך

משה פונה אל יתרו שיצטרף עמהם בנסיעתם אל ארץ ישראל, ״נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה׳ אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה׳ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל״ (במדבר י, כט). והיינו, הארץ המובטחת עתידה להיות מחולקת לשבטי ישראל, ולא לגרים כמוך. ולמרות זאת, ״לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה׳ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל״ – ישראל מצווים לאהוב את הגרים ולהיטיב להם, ואל תחשוש שתשאר ללא נחלה (ספרי).

יתרו מסרב להגיע אל הארץ, ״וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ״ (במדבר י, ל), ומשה ממשיך להפציר בו – ״אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם, וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה׳ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ״ (במדבר י, לא – לב). 

רבינו בחיי מברר את פשר המקראות הללו: ׳ויש לשאול, כיון שישראל היו נוסעים על פי הענן והוא המורה להם הדרך מה צורך היה להם ביתרו, אבל משה אמר כן כדי לחזק לב קטני אמנה שהיו ביניהם, אשר לבם היה יותר מתנחם ומתחזק במנהיג בשר ודם׳. משה רבינו מחזר אחר יתרו מפני שהיה בו צורך, שיהא עמהם גם בארץ ישראל – ״וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם״. 

מנהיגותו של יתרו איננה מיוסדת על אדני הייחוס – על היותו חותן משה, אלא מחמת עברו. יתרו החליט להתגייר לאחר שיצאו ישראל ממצרים, ״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה׳ מִכָּל הָאֱלֹהִים״ (שמות יח, יא) – ׳מלמד שהיה מכיר בכל עבודת אלילים שבעולם, שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה׳ (לשון רש״י). יתרו היה כהן מדין, השקוע בעבודות אלילים, והכרתו בגדולת הקב״ה הייתה מופלאה, ״כִּי גָדוֹל ה׳ מִכָּל הָאֱלֹהִים״, הכרה עמוקה מתוך נסיון העבר. וזהו ״אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ״, כי ישנם אנשים הזקוקים למנהיגות זו; מנהיגות המיוסדת על בירור האמת מתוך התנסות בשקר, ״וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם״ בעבור אנשים אלו. 

משה מבטיח ליתרו ״וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ, וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה׳ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ״. ״הַטּוֹב הַהוּא״ הנזכר בכתוב הינו חלקת קרקע ספציפית, ביריחו, וכמובא בחז״ל: וְהֵטַבְנוּ לָךְ – זה דושנה של יריחו (חלקת אדמה דשנה ביריחו) שהיו אוכלין אותה בני בניו של יתרו (ילקוט שמעוני). ׳דושנה של יריחו׳ הייתה קרקע מיוחדת, וגודלה השתרע על שטח זהה לשטח בית המקדש – חמש מאות אמה על חמש מאות אמה. קרקע זו נועדה לשבט בנימין, כנגד מה שעתיד המקדש לחסר מנחלתם, ועד שנבנה המקדש ישבו בה בני יתרו, כפי שנאמר, ״וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים״ (שופטים א, טז). 

והעניין בזה, כי יריחו הייתה משמעותית בשליטה על ארץ ישראל, וכפי שמובא במדרש, ׳אמר רבי שמואל בר נחמני, יריחו נגרא (בְּרִיחַ) של ארץ ישראל, אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה שבעה אומות׳ (במדבר רבה טו, טו). כינוס שבעת האומות לתוך יריחו איננו כפשוטו, שהרי לא היה בה מקום לכולם; מאמר זה מבטא את השפעתה של יריחו על כלל הארץ, כמקום טומאת שבעת האומות. יריחו היוותה כר לשפע חומרי, מה שהוביל להתגשמות העמים ולריבוי טומאת האלילים, עד כדי היותה סמל לשבעת האומות שישבו בארץ, וממילא, ׳אם נכבשה יריחו מיד כל הארץ נכבשת׳. 

ולכן, לאחר שהגיעו ישראל ליריחו, התיישבו בה בני יתרו; המורשת שהנחיל יתרו לבניו בהכרת האלוהות מתוך ביטול מוחלט של כל אלילות וטומאה, הועילה לבניו אחריו לחיות ביריחו – סמל טומאת העמים. וזהו שאמר משה ״וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה׳ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ״, שישבו בני בניך ב׳דושנה של יריחו׳, מכוחך, ולכוח זה אנו זקוקים כעת הלאה אל הארץ, ״וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם״.

פרשת נשא

מובא בנדרים (ט, ב) ׳אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: ׳בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה׳? אמר לי: ׳רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה – העבודה שאגלחך לשמים׳. 

מעשה זה מתאר נזירות שהתקבלה בכדי לגבור על יצר הרע. דהיינו, אותו ׳נזיר מן הדרום׳ שהיה ׳יפה עיניים וטוב רואי׳ רצה להתגבר על יצרו הפוחז – היצר שביקש ׳לטורדני מן העולם׳, ולכך הוכרח לגלח את שערו, להשקיט את יצרו. 

ובפרשתנו, פרשת הנזיר נאמרה לאחר פרשת הסוטה, וטעם הדבר מפורש בחז״ל: ׳למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין׳ (סוטה ב, א).  

השקאת הסוטה נעשית במעמד קהל רב, ׳וכל הרוצה לראות בא לראות׳, הגברים יכולים לראותה והנשים מחוייבות לראותה (סוטה ח, ב), כך למדו חכמינו מן הפסוק ״וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה״ (יחזקאל כג, מח). הנוכחות במעמד זה מועילה לקחת מוסר (״וְנִוַּסְּרוּ״), ״וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה״. 

ראיית הסוטה בקלקולה איננה מעלה הרהורי עבירה בליבו של האדם (סוטה ח, א); ראיית הסוטה בקלקולה מחזקת את האדם, לבל יסטה מדרך הישר. ואם כן, מה פשר המאמר ׳כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין׳ – והרי ראייה זו מועילה לו, ומפני מה נצרך לפרוש מן היין? 

מהדברים הללו נשמע יסוד לנפש האדם: עצם ראיית מציאות קלוקלת משפיעה על האדם, אם לא יתגונן במעשה נגדי – נזירות, הקלקול יפשה בו. הנזיר פורש מתאוות העולם המותרות, כך יוכל לעמוד בחוסן כנגד יצרו. שכן היצר אורב לאדם, כנאמר ״וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ״ (בראשית ד, ז) יצר הרע תמיד שוקק ומתאווה להכשילך (רש"י). 

ולכן, אף שיש תועלת בראיית הסוטה, ואף שאין יצרו תוקפו, כיון שראה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. התגשמות המעשה הקלוקל באחריתו – ניוול הסוטה במקדש, יכולה להשפיע לרעה על האדם, והאדם זקוק להתגונן כנגדה – להזיר עצמו מן היין.