סלסלה

פרשת תרומה

פרשתנו עוסקת בהכנת כלי הקודש, ויש לעמוד על הדברים: בארון נאמר "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה, י), זר הזהב מקיף את הכפורת – 'עולה הזר למעלה מכל עובי הכפורת כל שהוא, והוא סימן לכתר תורה' (לשון רש"י). וכן מצינו בעשיית השולחן "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות כה, כד) זר הזהב בשולחן הינו סימן לכתר מלכות (רש"י). ובמזבח נאמר "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב" (שמות ל, ג) זר זה סימן לכתר כהונה. הרי לנו שלשה זֵרִים כנגד שלשה כתרים – תורה, מלכות וכהונה. 

ישנו שינוי לשון בין הארון לשולחן והמזבח; בארון נאמר "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" ואילו בשולחן והמזבח נאמר "וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב", מדוע?

כתר תורה מיוחד מיתר הכתרים, הגמרא ביומא (עב, ב) אומרת: אמר ר' יוחנן שלשה זֵרִים הן של מזבח ושל ארון ושל שלחן, של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא כל הרוצה ליקח יבא ויקח. כתר כהונה ניתן לאהרן ולזרעו וכתר מלכות ניתן לדוד ולזרעו – עד עולם. כתר תורה אינו תלוי בייחוס, כל הרוצה יבוא ויקח.

עוד מצינו לגבי כתר תורה: כתב הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"ג ה"ו) 'מי שנשאו ליבו לקיים מצוה זו כראוי לה, ולהיות מוכתר בכתרה של תורה – לא יסיח דעתו לדברים אחרים', מדבריו אנו למדים שכתר תורה הינו מעלה בלימוד התורה; ישנה מצוות לימוד תורה וישנה מצוות לימוד תורה 'כראוי לה' – כתר תורה, לימוד עם תוספת ומעלה, וכן כותב הרמב"ם בהמשך (הי"ג) 'לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו' – לא כל הלומד זוכה בכתר תורה, כתר תורה מתקבל על ידי לימוד מתוך תנאים מיוחדים כפי שמפרט הרמב"ם בהלכות ת"ת. 

מעתה יתבאר: לעניין מלכות וכהונה – בשולחן ובמזבח כתוב "וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב", הזר הינו חלק מובנה בשולחן ובמזבח, כמעלת המלכות והכהונה המשולבות בזרע הכהנים והמלכים – חלק בלתי נפרד. ברם, כתר תורה מושג באופן אישי, לכך נאמר "וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב" – 'עָלָיו' לשון תוספת, להורות שכתר תורה הינו בבחינת 'תוספת'; כתר תורה אינו מתקבל בירושה כי אם מתוך למידה, שהאדם מוסיף וזוכה ע"י מעשיו, וכן בעצם משמעות הכתר: כתר תורה במהותו הינו הוספה על הלימוד הסטנדרטי, לימוד מתוך מעלה יתירה.

פרשת בא

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם וכו' לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (שמות י, ח – יא).

ופירש רש"י: לא כן – כאשר אמרתם להוליך הטף עמכם, אלא לכו הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים – אותה עבודה בקשתם עד הנה "נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ" – ואין דרך הטף לזבוח. ומבואר, משה רבינו דרש לצרף את הטף לקהל הזובחים ופרעה התנגד לכך.

ויש להבין: א. משה ביקש כמה פעמים מפרעה לצאת ממצרים לזבוח לה', בכל השיח בין משה לפרעה לא הוזכר עניין הטף. מדוע דווקא פה דרש משה שהטף יצטרף? ב. פרעה טען 'אין דרך הטף לזבוח', ולכאורה יש ממש בדבריו, ומדוע משה עמד על העניין שהטף יצטרף?

הקב"ה אומר למשה "כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות י, א – ב). יש כאן שני עניינים: להראות את כוחו וגדלותו של הקב"ה, ולספר זאת לדורות הבאים. ולפיכך דרש משה שיצאו הטף יחד עם הזובחים – דרישה שהתווספה עכשיו, אחר שציוה ה' על עניין "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ" – הם החוליה המקשרת בין הדורות והבאתם הכרחית להעברת הסיפור לדורות הבאים.

פרעה הסכים ליציאה עם תנאי מגביל; "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים" ללא הטף. פרעה התעקש, אף שהמכות יכריעו את מצרים שלא תהא בזה תועלת לאמונת ישראל, שלא יעבור הסיפור לדור ההמשך. וזהו שהתחכם פרעה ואמר: 'וכי דרך הטף לזבוח' – להמעיט בערך הטף, שאין צורך וחשיבות בהבאתם.

לבסוף, פרעה השלים עם הדרישה: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם" (שמות יב, לא), ופירש רש"י: 'גם אתם – הגברים. גם בני ישראל – הטף', פרעה בכבודו ובעצמו מכנה את הטף בשם ׳בני ישראל׳, לפי שהם היסוד לבני ישראל. אחר מכת בכורות פרעה הבין שהקרב הוכרע; המכות נחתו על מצרים ודבר זה יעמוד לדורי דורות, ויתקיים הכתוב "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ".

פרשת וארא

במכת דם הקב"ה אומר למשה "אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים" (שמות ז, יט), ומבאר רש"י: 'אמור אל אהרן – לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו, לא בדם ולא בצפרדעים ולקה על ידי אהרן'. וכן במכת כינים (שמות ח, יב) מפרש רש"י: 'לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן'.

ויש לשאול: במכת דם רש"י פירש 'אמור אל אהרן' – עניין הכרת הטוב – והזכיר בלשונו אף את מכת צפרדע, וכן שנה את עניין הכרת הטוב במכת כינים, ומדוע לא פירש באופן אחיד; או שיכתוב זאת בכל מכה בנפרד או שיכלול את כולם יחד?

עוד יש לשאול: במכות דם וצפרדע כתב רש"י 'לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו', ואילו במכת כינים כתב רש"י 'לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה' – לשון יותר עקיפה, מדוע?

ונראה לבאר, ישנו חילוק מהותי בין מכות דם וצפרדע לכינים; במכת דם היאור עצמו לקה והפך לדם, וכן במכת צפרדע היאור עצמו לקה ככתוב "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים" (שמות ז, כח), לפיכך לא לקה על ידי משה – כיון שהיאור עצמו הגין על משה כשנשלך לתוכו. ברם, עפר מצרים לא הגין על משה בצורה ישירה, משה טמן את המצרי בחול אחרי שהרגו – על ידי החול התגלגל שהדבר לא יתגלה ויתפרסם, 'הצלה' באופן עקיף.

ולכן רש"י כלל את דם וצפרדע יחד ואת כינים לחוד; בשתי המכות הללו משה לא הכה את היאור בגין הכרת הטוב מחמת גורם ישיר, ואילו מכת כינים קבעה מקום לעצמה, שמשה לא הכה בגין הכרת הטוב באופן עקיף.

ובזה מבואר שינוי הלשון ברש"י: בדם וצפרדע שמשה נהנה מהיאור באופן ישיר כתב רש"י 'לפיכך לא לקה על ידו', ובמכת כינים כתב בצורה עמומה – 'לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה', להורות שמשה נהנה מן העפר בצורה אחרת – עקיפה.