פרשת שמיני
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג). ופירש רש"י: 'היכן דבר? "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג), אל תקרי בכבודי אלא במכובדי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך'.
דברי משה לאהרן טעונים הסבר, מכמה בחינות:
א. אחר מתן תורה, שהקדימו ישראל אמירת 'נעשה' ל'נשמע', הקב"ה כרת ברית עם ישראל. וכתיב "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י), נדב ואביהוא (ושבעים הזקנים) הביטו במראה השכינה – 'נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן' (לשון רש"י). הרי שנגזרה עליהם מיתה, ומדוע בפרשתנו מוזכר שנתבעו על מעשה אחר – על הקרבת אש זרה?
ב. אף שנתחייבו מיתה אחר מתן תורה הקב"ה המתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, הסיבה להמתנה זו 'שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה' כלשון רש"י. ויש להבין: במה שונה מעמד חנוכת המשכן – מדוע לא המתין הקב"ה שלא לערבב את מותם בחנוכת המשכן?
ונראה לבאר כל זאת, כלל ישראל קיבלו את התורה במעמד מרומם, לאחר מכן נכרתה ברית לקיום התורה – בניית מזבח ושתים עשרה מצבות כמניין השבטים, הקרבת קרבנות והזאת דם, עדות לקיום הברית. באירוע זה חטאו נדב ואביהוא בעניין הדביקות בשכינה – "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל", ונתבעו על הסתכלות זו לפי מעלתם. הקב"ה לא רצה לערבב בין מעמד כריתת הברית ('שמחת התורה') לבין עניין אחר – דביקות בקב"ה.
והנה, בעת חנוכת המשכן נדב ואביהוא הקריבו "אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א), פעולה זו נעשתה מחמת תאוותם לעבודת הקודש (אור החיים), הקרבה זו יצרה פגם בעניין הדביקות בשכינה, כמו שהיה במעמד הברית. נמצא, הגורם למיתתם הינו עניין אחד – פגם בדביקות בשכינה.
ולכן מתו נדב ואביהוא בעת חנוכת המשכן. המשכן הינו מקום להשראת השכינה ולדביקות בה, בעת שעוסקים בעניין הדביקות בשכינה יש מקום להיפרע על מעשי נדב ואביהוא, אין בכך ערבוב של חנוכת המשכן, שהכל עניין אחד – דביקות בשכינה.
סלסלה 