סלסלה

חג הפסח

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב, לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם" (מתוך ההגדה).

החפזון של עם ישראל ביציאה ממצרים, ללא חשבונות כלל, הינו ביטוי לאמונה בקב"ה – וזוהי המצה, פרי החפזון; הביטוי המעשי לאמונת ישראל.

ויש להבין, כשהמלאכים התארחו אצל לוט, טרם הפיכת סדום, נאמר: "וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יט, ג) שהיה זה חג הפסח (רש"י). והנה, אף שהורגל לוט במצוות התורה מבית אברהם – שאברהם קיים את כל התורה (יומא כח, ב), הרי אכילתו אינה לזכר ה'חפזון' האמור בעניין, ולשם מה אכל מצות?

ומבאר הבית הלוי (פרשת בא) שעניין אכילת המצה 'על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ' אינו אלא טעם בדבר, ועיקר יסוד המצווה אינו תלוי בזה, כי אם במה שציותה התורה – אין קיום המצווה תלוי בטעם, שהטעם נוצר לאחר שהקב"ה ציוה. לכן לוט אכל מצות בפסח, שיש במצה עניינים פנימיים ובלתי נודעים, כשאר המצוות.

ונראה להוסיף בזה: המצה קרויה בלשון הזוהר 'נהמא דמהימנותא' – לחם האמונה. כל המצוות מסמלות את האמונה בבורא, ככתוב "כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה" (תהילים קיט, פו), האדם מביע את אמונתו בקב"ה בקיום המצוות, שמקיים בגין ציווי ה'. ברם, אכילת מצה משמשת כמודל לעניין זה: קיום המצווה הראשון המפורש בלשון הכתוב הינו מצה – אכילת מצה האמורה בלוט. לוט אכל מצה כיון שזוהי מצווה, ללא טעם בדבר, אמונה בקב"ה.

ולכן דרשו חז"ל על הפסוק "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז) 'רבי יאשיה אומר: אל תקרא כן, אלא ושמרתם את הַמִּצְווֹת – כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה' (מכילתא שם). ההקשר בין 'מצה' ל'מצווה' איננו סמלי, דרשה זו כרוכה במהות המצה; המצה (נהמא דמהימנותא) מבטאת את שורש כל המצוות – האמונה, ולכך דרשו חז"ל ממצה על יתר המצוות, ששורש הדברים חד הוא "כָּל מִצְו‍ֹתֶיךָ אֱמוּנָה".

פרשת מצורע

המצורע עובר תהליך ממושך: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים, אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים, וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ" (ויקרא יד, ד – ז). אחר כל זאת המצורע נזקק לכבס את בגדיו ולגלח את שערו ולשבת מחוץ למחנה שבעה ימים.

ביום השמיני המצורע מביא את קורבנותיו – "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן" (ויקרא יד, י), וכתיב להלן "וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית, וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה'" (ויקרא יד, טו – טז). יש כאן ב' הזאות; בתחילה ובסוף, לטהר את המצורע.

ונראה להאיר בסדר טהרת המצורע: הכהן לוקח ציפורים – הנגעים באים על לשון הרע, פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים המפטפטות בצפצוף קול (ערכין טז, ב). בנוסף הכהן לוקח עץ ארז – על שגבה ליבו כארז, שהנגעים באים על גסות הרוח (תנחומא מצורע ג). וכן שני תולעת ואזוב – מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב (לשון רש"י). הכהן אוגד את כל אלו ומזה על המצורע.

ערכה זו מכילה את הגורמים לחולי המצורע ואת הדרך לרפא אותו – הציפורים ועץ הארז, אל מול שני התולעת והאזוב. להשמיע ולהורות על מה הגיעה הצרעת, ואיך ניתן לרפא אותה. תהליך ראשוני זה אינו כפרה לחטא המצורע, כי אם ריפוי – וכדקדוק הלשון 'מה תקנתו ויתרפא', רפואה המכשירה את המצורע לכפרת החטא; התובנה המושמעת משלל המרכיבים – הציפורים, עץ הארז, האזוב ושני התולעת – להשמיע על שורש החולי, מה שיאפשר להתקדם לתהליך הכפרה. 

ואחר כך מגיעה הזאה נוספת – הזאת השמן, חלק הכפרה על חטא המצורע, וזהו האמור בסיום מעשה ההזאה: "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'" (ויקרא יד, יח), הזאה זו מכפרת על החטא.

פרשת תזריע

התורה מתארת בהרחבה את פרטי הנגעים, ללמד מהי ׳צרעת׳ וכיצד יש לנהוג כשהיא מופיעה. התורה מציינת ״אִישׁ צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא, טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ, וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ (ויקרא יג, מד – מה). התורה מכנה אותו ״צָרוּעַ״ – שם תואר לאדם עם צרעת.  

ולהלן נאמר: ״זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע״ (ויקרא יד, ב), כאן התורה לא מתארת אותו כ׳צרוע׳ אלא כ׳מצורע׳ – שם עצם, מכך ניתן ללמוד שהצרעת אינה תיאור בעלמא; אדם שלקה בצרעת הינו ׳צרוע׳, ברם, הצרעת הינה מאפיין מהותי – להחשיב את האדם ל׳מצורע׳.

ויש להבין, מדוע נגע הצרעת משמש כרכיב משמעותי בהגדרת שם האדם, להפכו ל׳מצורע׳? 

נגע הצרעת מגיע לאדם המדבר לשון הרע (ערכין טז, א). חטא זה שונה משאר החטאים: בסדר הבריאה האדם בדרגת ׳מדבר׳, זו מהותו וייחודו על פני יתר בעלי החיים – כוח הדיבור. כאשר האדם משתמש בכוח הדיבור להרע, הרי הוא פוגם במהות ה׳מדבר׳ שבו, כל מהותו משתנית. ולכך נקרא האדם ׳מצורע׳, שם עצם מיוחד, להורות על הפגם המהותי שיש בזה.