סלסלה

פרשת אמור

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (ויקרא כד, י – יא). וכתב רש"י: 'בן איש מצרי – הוא המצרי שהרגו משה'. 

בפרשת שמות נאמר: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא), 'בעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן עיניו בה, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום' (לשון רש"י). שלומית בת דברי נתעברה מן המצרי, וזהו "בֶּן אִישׁ מִצְרִי" האמור בפרשתנו.

מעתה יש להבין את האמור הכתוב: "וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ופירש רש"י 'בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר'. ותמוה, הכתוב מציין שאמו הייתה מישראל – "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" – וגוי הבא על בת ישראל הוולד כשר (יבמות מה, ב), ולשם מה הוזקק להתגייר?

ונראה לבאר: מובא במדרש "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית" רבי חמא בר אבא אמר: מפרשת יוחסין יצא, שכשבא ליטע אהלו במחנה דן, דחוהו. אמרו לו 'בן מצרי אתה, וכתיב "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב, ב), ולא לבית אמותם'. מיד התחיל לנקוב את השם ולקללו (תנחומא אמור כג). הרי שהוויכוח נסוב על מקום החנייה במחנה, וכפי שמדייק רש"י: "וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה" על עסקי המחנה.

מעתה יתבאר, האמור לגבי האיש המצרי "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – מלמד שנתגייר, אין משמעות הדברים שנעשה גר והפך ליהודי – שכן אמו הייתה מישראל. אלא, גירות זו מלשון מגורים, כמו: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כה, כג), וכן "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ" (דה"א כט, טו), וכן "כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי" (תהילים לט, יג), גירות לשון מגורים. וזהו 'מלמד שנתגייר', שנטע מגוריו בשבט דן "בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

פרשת קדושים

"לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יד), פירש רש"י: ולפני עור לא תתן מכשל – לפני הסומא בדבר, לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו. 

רש"י נוקט כלל: ויראת מאלהיך – לפי שהדבר הזה אינו מסור לבריות לידע אם דעתו של זה לטובה או לרעה, ויכול להשמט ולומר לטובה נתכוונתי לפיכך נאמר בו "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" המכיר מחשבותיך, וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו נאמר בו "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ".

והנה, להלן נאמר "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, לב). ופירש רש"י: והדרת פני זקן – איזהו הידור לא ישב במקומו ולא יסתור את דבריו, יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" שהרי דבר זה מסור ללבו של עושהו שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ".

ויש להבין, מדוע כפל רש"י לפרש את עניין "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" – הרי כבר פירש זאת לגבי עיור?

ונראה, יש חילוק בין 'עיור' ל'זקן', המשיא עצה לעיור נראה רוצה בטובתו, הוא מייעץ לו בקניית קרקע; הוא עושה פעולה למענו. ברם, המעצים עיניו שלא לראות את הזקן – אין בכך פעולה, זוהי התעלמות גרידא.

במבט שטחי היה נראה שאין בכך בעיה; שכן המעצים עיניו לא דואג לטובת עצמו, לעומת העיוור, המייעץ לטובתו, כדי שיקנה שדה זה לטובתו 'אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו' כלשון רש"י.

לכך הוסיף רש"י לפרש "וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ" אצל זקן, הקב"ה בוחן כליות ולב בעשייה ובאי עשייה; אף המעצים עיניו דואג לטובת עצמו, שלא לטרוח ולקום.

פרשת אחרי מות

"וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (ויקרא טז, טז), ופירש רש"י: הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם – אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם'. 

ולהלן נאמר "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יח, ל), ופירש רש"י: 'וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם – הא אם תטמאו איני אלהיכם, ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כלייה, לכך נאמר אני ה' אלהיכם'.

ויש להבין, בתחילת הפרשה נאמר שהקב"ה קשור בישראל בכל מצב, השכינה שורה בעם אף כשהם חוטאים, ובסוף הפרשה כשישראל חוטאים הקב"ה אינו קשור אליהם – 'הא אם תטמאו איני אלהיכם', כיצד דברים אלו עולים בקנה אחד?

ונראה לבאר: הפסוקים מתארים את היחס משתי נקודות מבט; הקשר של הקב"ה עם ישראל, והקשר של ישראל עם הקב"ה. כלומר, הקב"ה ברחמיו המרובים משרה את שכינתו בישראל בכל מצב, אף כשהם טמאים. ברם, כשישראל חוטאים הרי מעשיהם 'מוכיחים' שאין חפצם בשכינה, החטא גורם לכך ש'איני אלהיכם', ריחוק מהשכינה. הגמ' אומרת (נזיר יז, א) 'איש ואשה – זכו שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתן', השכינה המיוחדת לאיש ואשה שורה עליהם רק בעת ש'זכו', ברם, השכינה השורה על כלל ישראל הינה בכל מצב – גם כשהם חוטאים – השכינה שורה עליהם בעל כרחם, ממידת הרחמים.

וכן מדוקדק מלשון רש"י: מובא בגמ' (קידושין לט, ב) שהקב"ה לא מצרף מחשבה רעה למעשה, אמנם, החושב לעבוד עבודה זרה הקב"ה מצרף מחשבתו למעשה שנאמר "לְמַעַן תְּפֹשׂ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּלִבָּם" (יחזקאל יד, ה), לפי שהיא עבירה חמורה. וכתיב "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט, לא) ופירש רש"י: 'אַל תְּבַקְשׁוּ – להיות עסוקים בם שאם תעסקו בם אתם מיטמאין לפני ואני מתעב אתכם', הוספה זו ייחודית לעבודה זרה, לגודל חומרת העבירה, שאין השכינה שורה בו והקב"ה מתעב אותו. אך בשאר עבירות נאמר "הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם.