פרשת במדבר
בפרשתנו נזכר סדר חניית העם במדבר: "דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן תֵּימָנָה לְצִבְאֹתָם" (במדבר ב, י), ולהלן "מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי קְהָת יַחֲנוּ עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה" (במדבר ג, כט), 'וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם' (לשון רש"י).
"וְהַחֹנִים לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן קֵדְמָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִזְרָחָה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו שֹׁמְרִים מִשְׁמֶרֶת הַמִּקְדָּשׁ לְמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ג, לח), 'וסמוכין להם דגל מחנה יהודה, והחונים עליו יששכר וזבולון, טוב לצדיק טוב לשכנו, לפי שהיו שכניו של משה שהיה עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה' (לשון רש"י).
כאשר מדובר על סמיכות לרשע, דווקא הקרוב ממש מושפע הימנו – בני שמעון וגד לא הושפעו מבני קרח, אף שמקום חנייתם ברוח דרומית. על ראובן לבדו נאמר 'אוי לרשע ואוי לשכנו', שהיה סמוך אליו ממש.
מאידך, כל הסמוך לצדיק מושפע לטובה – שבט יהודה היה סמוך ממש למשה רבינו, ואף יששכר וזבולון הסמוכים ליהודה הושפעו לטובה, וכלשון רש"י 'לפי שהיו שכניו של משה' – עצם שהותם בקרבת מקום הצדיק השפיעה עליהם לטובה, לפי שמרובה מידה טובה ממידת פורענות (מכות ה, ב).
והנה, כאשר הצדיק והרשע סמוכים זה לזה – האם יתקיים בעניין 'טוב לצדיק וטוב לשכנו' או שמא 'אוי לרשע ואוי לשכנו'?
לכאורה, הרשע ישפיע על הצדיק, שכן הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (סוכה נב, א), הצדיק צריך להתגבר על יצרו – רק כשגבר על יצרו בכוחו להשפיע על הרשע, ברם, הרשע מסור ביד יצרו, ואין הוא צריך 'לפעול' בכדי להשפיע על הצדיק, ולכך השפעתו רבה מהשפעת הצדיק. הוא שאמר הכתוב: "כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ" (דה"ב כ, לז), יהושפט התחבר עם אחזיה ומחמת כך "פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ" – השפעת הרשע גברה על השפעת הצדיק.
'מרובה מידה טובה ממידת פורענות' היינו במצב ונקודת פתיחה שווה – במצב רגיל הצדיק משפיע על סביבתו יותר מהרשע. כשהצדיק והרשע סמוכין זה לזה ישנו 'יתרון' לרשע, שאינו צריך לפעול למען רשעו – ולא שייך בזה 'מידה טובה מרובה'.
סלסלה 