סלסלה

פרשת קרח

"וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" (במדבר טז, א), פירש רש"י: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. 

קרח טען שתי טענות. האחת, 'נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור, אמר קרח: אֲחֵי אבא ארבעה היו, שנאמר "וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל" (שמות ו, יח) עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו' (רש"י).

קרח המשיך והציג טענה נוספת: "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר טז, ג), 'אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה – לא אתם לבדכם שמעתם בסיני "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ, ב) כל העדה שמעו' (לשון רש"י). 

וביאר הנחלת יעקב, קרח לא התלונן על שררתו של משה – שהרי משה שמע את כל הדברות מהקב"ה, וראוי הוא למעלתו, טענתו הייתה על שררת אהרן ששמע את הדברות כיתר העם, ולכן אמר 'לא היה לך לברר לאחיך כהונה'.

משה השיב לתלונות אלו "זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ, וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי" (במדבר טז, ו – ז). 

רש"י מביא את דברי חז"ל: 'וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש, דכתיב: כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן חֹזֵה הַמֶּלֶךְ בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים לְהָרִים קָרֶן" (דה"א ה, כה). אמר: אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אובד אותה?', ומסיימים חז"ל: 'ולא ראה יפה, לפי שבניו עומדין בתשובה' (מדרש תנחומא).

ויש להבין: מפני מה לא הוזכרו הדברים הללו בתחילת הפרשה – מדוע שאלה זו ('קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו') מתעוררת דווקא פה, בשלב עריכת מחתות הקטורת? 

מבואר בזה, היה הגיון וחשבון בטענותיו של קרח. שכן יש לחלק את השררה באופן שוויוני. ברם, בעת שהוצע לקרח להקטיר קטורת משה התרה בו 'כולם אובדים ואחד נמלט', "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" – היתר ימותו, קרח נכנס לספק פיקוח נפש. כעת יש מקום לשאלת חז"ל 'קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?', אף שיש ממש בטענותיו לא היה לו להכניס עצמו לספק פיקוח נפש.

פרשת שלח

"שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר יג, ב), הקב"ה אמר למשה: "שְׁלַח לְךָ" לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה – שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ" – כמה שנאמר "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" (דברים א, כב), ומשה נמלך בשכינה, אמר אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר "אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שמות ג, יז), חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה (רש"י).

ויש להבין: א. העם לא טעה בדברי המרגלים אלא מחמת דברי המרגלים – ומהו הלשון 'חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים'?

ב. לכאורה, עשרה מרגלים דיווחו שאין לעלות אל הארץ, רק יהושע וכלב – שני מרגלים – אמרו "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז). הדעת נותנת שיש לקבל את דברי הרוב, ומדוע נגזר על העם "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם" (במדבר יד, כט) – עונש חמור ביותר?

משה רבינו שלח את המרגלים לכמה עניינים: לראות את העם "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם רָב" (במדבר יג, יח), לראות את הארץ "הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה" (שם יט), "הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה, הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן", ולסיום ציוה משה "וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ" (שם כ).

המרגלים שבו מן הארץ, "וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ" (במדבר יג, כז). המרגלים הסכימו שהארץ 'זבת חלב ודבש' כפי שהקב"ה הבטיח, ברם, הם הוסיפו והשמיעו פרשנות אישית, מה שלא נתבקשו: משה אמר להם להביא מפירות הארץ – בעת הבאת הפירות הוסיפו ואמרו "וְזֶה פִּרְיָהּ" שפירות הארץ גדולים ומשונים (סוטה לד, א), וכן "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא" (שם לב) – הקב"ה עשה זאת לטובתם, שלא יתעסקו בהם, והם פירשו זאת לרעה.

התורה מחדדת את סיומת דברי המרגלים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם לג) – המרגלים שיתפו את תחושתם האישית, וזה חטאם. כלל ישראל לא קיבלו את העובדות שהמרגלים ראו – ישראל טעו בדברי המרגלים, במה שקיבלו את פרשנותם האישית למאורעות, וזהו 'חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים'.

אם העניין היה מסתכם בקבלת דברי המרגלים, יתכן, ולא היה נגזר על העם כְּלָיָה, לפי שקיבלו את דברי הרוב. אמנם, העם טען "וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ג), וביותר הוסיפו "בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (דברים א, כז), על כך שחיללו את השם נגזר עליהם מיתה, שאין כפרה לחילול השם אלא מיתה (יומא פו, א).

פרשת בהעלותך

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ" (במדבר יא, טז), מי היו שבעים הזקנים? 'אשר ידעת כי הם וגו' – אותם שאתה מכיר, שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ה, יד), עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתן' (לשון רש"י).

ולעיל נאמר "וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים" (במדבר ז, ב), וכתב רש"י: הם נשיאי המטות – שהיו שוטרים עליהם במצרים, והיו מוכים עליהם, שנאמר "וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ה, יד). מבואר, השוטרים שסבלו למען העם זכו למינוי – חלקם נעשו זקני העם וחלקם נשיאי השבטים.

ויש להבין: א. מעלת הזקנים גדולה מהנשיאים; על הזקנים נאמר "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, יז), הקב"ה השרה עליהם רוח חכמה, עניין שלא מצינו אצל הנשיאים. והנה, מקצת השוטרים נעשו נשיאים – השוטרים הללו לא זכו למעלת 'זקנים', מדוע?

ב. הן לגבי הזקנים והן לגבי הנשיאים רש"י מציין את סיבת המינוי – השוטרים ספגו מכות למען העם. אצל הזקנים רש"י הוסיף וכתב 'עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתן', ומפני מה לא הזכיר זאת במינוי הנשיאים?

הבה נתבונן בהשתלשלות הדברים: פרעה גזר שלא יקבלו העם תבן לעשיית הלבנים – שהעבודה תכבד עליהם ולא יבקשו לצאת ממצרים. "אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר" (שמות ה, יא), פרעה לא הפחית מסך הלבנים היומי – להקשות על העבודה. בעקבות גזרה זו לקו שוטרי ישראל; הנוגשים הכו אותם על שלא הגיעו לקצבת הלבנים הנדרשת.

השוטרים הלכו לפרעה, להלין על גזירה זו. פרעה לא קיבל את טענתם, "וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנּוּ" (שמות ה, יח). בצאתם מפרעה, פגשו השוטרים את משה ואהרן, "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט, אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה, כא). 

מעתה יתבאר היטב: השוטרים שקָבְלוּ לפני משה ואהרן אמרו "הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ", נשמע מדבריהם שפועלם אינו בלב שלם למען ישראל, ומעורב בזה אף עניין אישי – הנִרְאוּת שלהם בעיני פרעה, ולכך לא זכו להיות משבעים זקנים אלא נשיאי השבטים. 

וכן מורה שם התפקיד 'נשיאי המטות' – מינוי נשיאות על שם המטה, המטות שהוכו בהם במצרים. מינוי זה התקבל על ההכאה – לא מחמת דעתם הפנימית, שלא היה בליבם לקבל צערן של ישראל. ולכן הוסיף רש"י לכתוב 'עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתן' דווקא במינוי הזקנים – שהצטערו בצער העם ללא שיקולים נוספים, מה שלא היה משותף לכל השוטרים.