סלסלה

פרשת מסעי

הרוצח בשגגה נס אל אחת מערי המקלט, להנצל מידי גואל הדם. הרוצח יושב בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, אחר כך שב הוא אל ביתו. עיר המקלט מעניקה 'חסינות' לרוצח שלא יהרגנו גואל הדם. "וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה, וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם" (במדבר לה, כו – כז).

ויש לבאר, מפני מה התירו לקרובי הנרצח לרצוח את השוגג הלזה מחוץ למקלטו, וביותר, ההורג את הרוצח נקרא 'גואל הדם' – מעשה המכונה 'גאולה', מדוע?

יש להבחין כי עניינים אלו אמורים דווקא ברוצח בשגגה. הרוצח במזיד אינו מקבל מחסה בעיר המקלט, ואין רשות לקרובי הנרצח לנקום בו, אלא נדון בעדים בבית דין. והטעם לזה, מעשה רציחה במזיד הינו בעל משמעות רבה; אדם שלקח שליטה על חייו של אדם אחר, כוח הנתון לקב"ה –  שהוא לבדו ממית ומחייה, מעשה זה נדון בבית דין. מאידך, הרוצח בשגגה אינו מכוון לשלוט בחיי האחר. ואולם מחמתו ישנה מציאות בעייתית; כל חיי הברואים מסורים בידי הקב"ה, וההורג בשוגג יצר מציאות חדשה – חיי אדם אחר תלויים במעשיו, כביכול. 

ולכך הותר לקרוב המת לגאול את דמו "כִּי יֵחַם לְבָבוֹ" (דברים יט, ו). לשון 'גאולה' הינה החזרת המציאות לנקודת ההתחלה, כפי שמצינו 'גאולת הארץ' – הקרקעות חוזרות לבעלים ביובל, כפי שהיה בתחילה. אף גואל הדם, כשהוא רוצח את ההורג בשגגה יש במעשהו 'גאולה' – שלא תהא ישות האחראית על חיי אחרים מלבד הבורא, וזוהי 'גאולת הדם' – השבת העולם למהלך ההתחלתי, לצורתו התקינה.

פרשת פנחס

"רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל בְּנֵי רְאוּבֵן חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי לְפַלּוּא מִשְׁפַּחַת הַפַּלֻּאִי" (במדבר כו, ה). ופירש רש"י: משפחת החנכי – לפי שהיו האומות מבזין אותם 'מה אלו מתיחסין על שבטיהם, סבורין הם שלא שלטו המצריים באמותיהם? – אם בגופם היו מושלים קל וחומר בנשותיהם', לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם, וזהו הוא שמפורש ע"י דוד "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" (תהילים קכב, ד) השם הזה מעיד עליהם לשבטיהם.

לכאורה יש הגיון וטעם בדברי אומות העולם 'אם בגופם היו מושלים ק"ו בנשותיהם', הגיוני שמצרים שלטו בנשות ישראל, ומה תועלת יש בהוספת שמו של הקב"ה בייחוס שמותם – כיצד יש בזה תשובה לקל וחומר?

אומות העולם יחפשו לבזות את ישראל בכל דרך, ותמיד ימצאו אמתלה לטענתם. הקב"ה הטיל שמו על השמות למען ישראל, שלא יתפסו במחשבתם טענות כזב, ולכך הוסיף את שמו להעיד על טוהר ייחוסם. וזהו שאמר הכתוב: "שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" – הקב"ה הטיל יו"ד וה"א בשמותם ("שִׁבְטֵי יָהּ") כדי שתהיה "עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל" – למענם, ולא בשביל האומות.

מצינו כיוצא בזה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), הסיבה שהתורה פתחה בהשתלשלות בריאת העולם – ולא בפירוט המצוות, כמובא ברש"י: משום "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם" (תהילים קיא, ו). שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'. טענה זו אינה מפייסת את אומות העולם; טענה זו נועדה לישראל וכדברי הכתוב "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם", שלא תתקרר דעתם שמא אין הארץ שלהם.

פרשת בלק

בלק מזמין את בלעם לקלל את ישראל. בלעם, חובב הממון, קופץ על המציאה ומשאיר לעצמו פתח מילוט – "הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (במדבר כב, לח). בלעם מנסה לקלל את ישראל ג' פעמים, לבסוף לא עלתה בידו, ואדרבה, ישראל נתברכו מחמתו.

בפעם הראשונה היה בלעם במקום הנקרא "בָּמוֹת בָּעַל", התורה מציינת "וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם" (במדבר כב, מא). בפעם השנייה עמד בלעם "שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה" (במדבר כג, יד) – מקום הצופה בכל העם. בפעם השלישית היה בלעם ב"רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן" (במדבר כג, כח).

המקומות הללו נבחרו במכוון, ויש בהם משמעות לקללת בלעם: בלעם עמד ב"בָּמוֹת בָּעַל" – מקום לעבודה זרה, שם הוא ראה את "קְצֵה הָעָם", הפחותים שבישראל, והיה חפץ לקלל מכוח האלילים, שתחול עליהם קללתו. 

כאשר ראה בלק שלא חלה הקללה, לקח את בלעם "שְׂדֵה צֹפִים אֶל רֹאשׁ הַפִּסְגָּה", 'ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם, ששם מת משה, כסבור ששם תחול עליהם הקללה וזו היא הפרצה שאני רואה' (לשון רש"י). 

אחר כך לקחו בלק אל "רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן", לפי שראה בקסמיו שישראל ילקו על ידי הפעור (רש"י). וממשיכה התורה: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו" (במדבר כד, א), להזכיר את עוון העגל שחטאו במדבר (תרגום). בלק חפץ לקלל את ישראל במיקום אסטרטגי, רגיש, שתחול הקללה. בלעם ראה שאין הקללה חלה, "וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו", אמר בלעם: אם נחפש מיקום שיקטרג על ישראל, הרי עצם שהותם במדבר מסמלת חטא – מעשה העגל, ושמא בהזכרת חטא זה תחול הקללה בעם. 

הקב"ה לא הניחו לקלל את ישראל. בלעם אמר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, ה), ודרשו חז"ל 'אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות', מברכתו של בלעם אנו למדים במה היה חפץ לקללם – הוא רצה שתפסק התורה מישראל, ולבסוף התברכו בזה (סנהדרין קה, ב). כנגד מה שחפץ להזכיר חטא העגל, להמשיך הקללה על ישראל, נאמר "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ללמדך, שעסק התורה מקיים את ישראל שלא יכלו מן העולם.