סלסלה

פרשת כי תצא

בפרשתנו ישנו רעיון זהה בכמה עניינים; "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה" (דברים כא, י – יא). ופירש רש"י: 'לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור, אבל אם נשאה סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה" (דברים כא, טו) וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו'.

עוד נאמר "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב, ח). הפסוק שלפניו עוסק במצוות שילוח הקן, והפסוק שלאחריו באיסור כלאיים ושעטנז. רש"י מבאר את ההקשר בין סמיכות הדברים: 'אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים לכך נסמכו פרשיות הללו'.

ישנו מקרא נוסף, "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ, וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים" (דברים כב, יג – יד). ופירש רש"י: 'ושם לה עלילות דברים – עבירה גוררת עבירה, עבר על "לֹא תִשְׂנָא" (ויקרא יט, יז) סופו לבא לידי לשון הרע'.

בפרשת אשת יפת תואר רש"י נוקט במטבע לשון 'סופו להיות שונאה' 'וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה'. רש"י חותם את פירושו 'לכך נסמכו פרשיות הללו'.

אף בבניית בית חדש רש"י כותב כך, 'אם קיימת מצות שלוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה', ובסיום דבריו 'לכך נסמכו פרשיות הללו'. אלא שישנה תוספת בתוך פירושו, 'שמצוה גוררת מצוה', מה שלא כתב באשת יפת תואר. 

בפרשת מוציא שם רע רש"י מפרש 'עבירה גוררת עבירה, עבר על "לֹא תִשְׂנָא" סופו לבא לידי לשון הרע', ולא הוסיף לכתוב 'לכך נסמכו פרשיות הללו'. רש"י מדקדק בלשונו בכל המקראות הללו, וכפי שנבאר.

בפרשת מוציא שם רע התורה מפרטת את כל העבירות בפרשה אחת, "וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ" ("לֹא תִשְׂנָא") "וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע". רש"י לא כתב 'לכך נסמכו פרשיות הללו' כיון שהכל בעניין אחד. המוציא שם רע עובר איסור אחר איסור ולכך נקט רש"י 'עבירה גוררת עבירה'. 

פרשת שופטים

אדם שהרג את הנפש במזיד וברח לעיר מקלט אין העיר מסייעת בעדו, "וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם וְנָתְנוּ אֹתוֹ בְּיַד גֹּאֵל הַדָּם וָמֵת, לֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וּבִעַרְתָּ דַם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל וְטוֹב לָךְ" (דברים יט, יב – יג). 

התורה מציינת שלא לחוס עליו, שיש צד שלא יהרג, וכפי שמביא רש"י: לא תחוס עינך עליו – שלא תאמר הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים. 

ולהלן בפרשת עדים שזממו להרוג את הנפש נאמר "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל" (דברים יט, כא). רש"י אינו מבאר מפני מה נאמר בעדים זוממים "וְלֹא תָחוֹס". ולכאורה, אחרי שמצינו ברוצח במזיד נתינת טעם מדוע לא לחוס עליו, מדוע לא הוזכר כן בעדים זוממים?

ועוד, לשון הפסוק "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ" – כידוע עדים שהעידו להרוג את הנפש ונמצאו זוממים, אם נגמר הדין על פיהם והנאשם הומת אין הם נהרגים, אף שהעידו עדות שקר. וכפי שדרשו חז"ל מן הפסוק "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" (דברים יט, יט), "כַּאֲשֶׁר זָמַם" ולא כאשר עשה (מכות ה, ב). אם כך, כאשר הלה נהרג אין הורגים את העדים ואין זה "נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ", ומדוע לשון הכתוב הינו "נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ"?

ונראה לבאר: התורה מחדשת שעדים זוממים נהרגים על שרצו להמית את האדם, מה שלא מצינו במקום אחר. ועל כך אומרת התורה שאין להקל ולחוס עליהם שלא ימותו כיון שעדותם לא יצאה אל הפועל, "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ", פירוש, נפש האמורה בעניין היינו רצון, כפי שמצינו במקרא "אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר" (בראשית כג, ח), 'נפשכם – רצונכם' (רש"י). וכך מתפרש הכתוב "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ": יש להרוג את העד הזומם ("נֶפֶשׁ") על כך שרצה להרוג את האדם האחר ("בְּנֶפֶשׁ"), וזהו חידוש מיוחד בפרשת עדים זוממים.

לפי דברים אלו יתבאר היטב, רש"י אינו מבאר את עניין "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ" האמור בעדים זוממים כפי שנקט ברוצח, מפני שעניינם שונה; עצם דין הרג עדים זוממים דורש לומר "וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ", לפי שנהרגים על רצון, חידוש מיוחד שחידשה התורה. ברם, ברוצח הנהרג על שהמית יש לבאר מדוע כתבה התורה "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" – מדוע שנחוס עליו, אחרי שיש כאן מעשה הדורש ענישה.

פרשת דברים

משה רבינו מתאר את מעבר בני ישראל דרך מספר עמים. עמון, מואב, אמורי, בשן. עניין ה'מלחמה' בישראל אינו מלחמה גשמית בלבד, המלחמה מכילה רכיבים רוחניים. כפי שמצינו במלחמת עמלק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות יז, יא), ומבארים חז"ל: 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין' (ר"ה ג, ח). המלחמה נראית גשמית – על פני הארץ, אך שורשיה רוחניים, ברום מעלה.

כך גם בהתנהלות כלפי האומות המתוארות בפרשתנו: עמון ומואב היו בני לוט. בשכר שהלך לוט עם אברהם למצרים ושתק על דבר שרה, שלא גילה שהיא אשתו – כבקשת אברהם "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" (בראשית יב, יג), זכה ונעשה כבנו של אברהם לקבל חלק בירושת הארץ. עמון ומואב שיצאו מלוט קיבלו את חלקו, ואין ישראל נלחמים בהם לירש את נחלתם (רש"י דברים ב, ה).

ולהלן, הקב"ה מצוה לגבי מואב "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים ב, ט), 'לא אסר להם על מואב אלא מלחמה אבל מייראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים' (רש"י), בשונה מבני עמון שלא התגרו בהם כלל, ככתוב "וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם" (שם יט); בנות לוט התעברו מאביהן, ומהן נולדו עמון ומואב. בתו הבכורה קראה לבנה 'מואב' – על שבנה הגיע מאביה, והצעירה קראה לבנה 'עמון' – לשון 'בן עמי', לרמז מנין נולד. בשכר שהשתמשה בלשון נקיה ולא פרסמה על אביה כאחותה, זכתה שלא יצערו ישראל את בניה.

סיחון מלך האמורי היה תקיף וחזק; כשהגיעו ישראל לגבול האמורי יצאו עליהם למלחמה, "וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה" (דברים ב, לב), סיחון יצא למלחמה לבדו, ולא ביקש מעוג לסייע במלחמה עם ישראל, לפי שהיה חזק ולא היה צריך עזרה (רש"י). וכתיב "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ" (דברים ב, לא), ופירש רש"י: כפה שר של אמוריים של מעלה תחת רגליו של משה והדריכו על צוארו. אף מלחמה זו התנהלה באמצעות הכוח הרוחני – כאשר הכוח הרוחני של האומה נחלש ישראל מנצחים במלחמה.

וכן מצינו במלחמת עוג מלך הבשן. "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן" (דברים ג, ב), משה חשש ממלחמה בעוג, שמא תעמוד לו הזכות שסייע לאברהם ככתוב "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד, יג), עוג דיווח לאברהם שלוט נשבה במלחמת סדום, אף שהיה מכוון לטובת עצמו – שאברהם יצא למלחמה וימות והוא ישא את שרה, חשש משה שתעמוד לו הזכות להצליח במלחמה, ולכך הוצרך להבטחה "וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי", שישראל ינצחו במלחמה (רש"י). מכל מהלך הדברים אנו רואים שהמלחמות תלויות בכוח הרוחני, הנצחון מוכרע מזכויותיה ומחובותיה של האומה, ללמדך עוצם שכר הפעולה.