סלסלה

פרשת וילך

הקב"ה מתאר למשה את אשר יקרה לבני ישראל אחרי מותו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה, וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (דברים לא, טז – יח).

ישנה תמיהה המתעוררת בקריאת הפסוקים: העם עובד עבודה זרה, עוזב את הקב"ה, כתוצאה מכך הקב"ה מסתיר את פניו מהם – "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת", העם מגיב לצרות הללו "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". לכאורה, הצרות הגיעו לפי שעבדו לאלוהי נכר – ומדוע לא הוזכרה הסיבה לכל הצרות?

נאמר "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם" וכן "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא", הקב"ה מסתיר את פניו – פשוטו כמשמעו, חיים נטולי הבנה, העם אינו מבין את פשר הצרות, הצרות מגיעות לאדם והוא לא מבין מה הסיבה לזה. כאשר בני ישראל ינסו להתחקות אחר סיבת הצרות, ההבנה היחידה שישיגו היא "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה", הם לא יבינו את שורש העניין – שהרעות הגיעו מחמת שעבדו לאלוהי נכר. מצב זה יִגָּרֵם מרוב העלם והסתרה.

הכתוב ממשיך: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). לימוד התורה ("הַשִּׁירָה הַזֹּאת") הינו העדות לכלל ישראל, וכלשון הכתוב "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל"; התורה מהווה פתרון למצב הזה. בלימוד התורה מושרש כי הקב"ה אינו מסיר את חסדו מבני ישראל, ואף כשיגיעו צרות ורעות אין זה אלא הסתרת פנים, ואין הצרות הללו מסמלות את הקשר בין הקב"ה לישראל.

פרשת נצבים

נאמר בפרשתנו "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא – יד).

רש"י מפרש את המקראות הללו ביחס למצוות לימוד תורה. הפסוק מציין שני עניינים: א. "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ" – 'נִפְלֵאת' לשון כיסוי, ב. "וְלֹא רְחֹקָה הִוא". ישנן שתי מניעות בהן נתקל העוסק בתורה, 'נִפְלֵאת' ו'רְחֹקָה', בלימוד העיון והבקיאות; בעיון – התורה עמוקה מהשגתו, ובבקיאות – פרטי הלימוד מרובים.

התורה משמיעה שאין המניעות הללו אמיתיות. נאמר "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ" כנגד לימוד העיון. בלימוד העיון, התורה כביכול 'מכוסה' מן הלומד, ויש צורך לגלות את עומק הדברים. ונאמר "וְלֹא רְחֹקָה הִוא" כנגד לימוד הבקיאות, אף שהתוכן 'גלוי' וברור האדם צריך 'לקרב' אליו את ידיעת התורה, לקרב את הרחוק.

התורה ממשיכה בדרך משל "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם", שתי הדוגמאות הללו מוסבות על המניעות שהזכרנו, וכפי שכתב האבן עזרא: על דברי הכתוב "לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ" אמרה התורה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא", ועל דברי הכתוב "וְלֹא רְחֹקָה הִוא" נאמר "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם".

ביאור הדברים, כנגד לימוד העיון ('נִפְלֵאת') נאמר "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא", שעניין השמיים מכוסה ונעלם כלימוד העיון. כנגד לימוד הבקיאות ('רְחֹקָה') נאמר "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם", עניין 'מעבר לים' הינו דבר המרוחק מן האדם, ללא הסתרה והעלם – ריחוק בעלמא, כלימוד הבקיאות שהוא רחוק מדעת האדם, אף שתוכן הלימוד גלוי במהותו.

התורה מודיעה כי אין בדברים אלו ממש: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". לכאורה, הפסוק מתייחס רק למניעה השנייה; על האמור "וְלֹא רְחֹקָה הִוא" נאמר "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד", ומה הפתרון למניעה הראשונה "לֹא נִפְלֵאת הִוא"?

מבואר, הפתרון לשתי המניעות אחד הוא: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד" – להוסיף ולהרבות בידיעת התורה, בבקיאות. ידיעת הפרטים איננה רק פתרון לחוסר הבקיאות של האדם אלא היא הופכת את שכלו לתורני, ועל ידי זה יבוא לגלות את הרבדים המכוסים שבתורה, להבין את דקות הסברא, לימוד העיון.

פרשת כי תבוא

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם, וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כט, א – ג).

ויש להבין: משה רבינו אומר לעם "אַתֶּם רְאִיתֶם" "הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ", בלשון הכתובים משמע שהעם ראה את נפלאות ה'. ואם כן, מה פשר הכתוב "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה"?

הפסוק מציין "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". התורה מדגישה "עַד הַיּוֹם הַזֶּה", ומבאר רש"י: נאמר "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי" (דברים לא, ט), באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה, ומה אתה משליט בני שבטך עליה? משה שמח על הדברים, ועל זאת אמר להם "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום. 

לפי הדברים הללו מבואר: ודאי שהעם ראה את האותות והמופתים במדבר, ראייה גשמית. כעת, העם הגיע לדרגה נוספת, הכרה שכלית בניסים שנעשו להם – ראייה שכלית. הוא שאמר הכתוב "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת" שלא היה בכם דעת להתבונן "וְעֵינַיִם לִרְאוֹת" בעיני השכל, "עַד הַיּוֹם הַזֶּה" שהוכחתם כי ראייתכם הינה שכלית, והנכם חפצים במקום.

כיוצא בזה מצינו במקום אחר, משה רבינו ראה את הסנה בוער, "וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). ופסוק אחריו "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות ג, ג). משה הוסיף ראייה על ראייתו – לראות בצורה שכלית, להבין את מה שנראה לעיניו. 

התורה ממשיכה: "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות ג, ד), הקב"ה קרא למשה מחמת הראייה השכלית, כפי שמדוקדק "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת" לשון זו נאמרה על הפסוק וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה" האמור למעלה, על הראייה השכלית. לפי שהרכיב החשוב והעיקרי הינו הכרת הלב והשכל.