פרשת בראשית
נאמר "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א), אונקלוס מתרגם 'וְאִשְׁתַּכְלַלוּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְכָל חֵילֵיהוֹן'. השמים והארץ נעשו טובים יותר, הבריאה הִשְׁתַּדְרְגָה. ויש להבין את עניין 'וַיְכֻלּוּ'; התורה אינה מציינת את סיכום הדברים גרידא – שהבריאה הושלמה, אלא 'וְאִשְׁתַּכְלַלוּ', מהו השכלול הטמון בבריאה?
חז"ל אומרים: המתפלל בערב שבת ואומר 'וַיְכֻלּוּ' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית (שבת קיט, ב). מהו פשר השותפות הלזו?
האור החיים הקדוש מרחיב את היריעה בפירושו: כל הנבראים, החי הצומח והדומם, מתאווים ומשתוקקים להתאחד ולהדבק באור העליון. זהו פירוש המילה 'וַיְכֻלּוּ', לשון תאווה והשתוקקות, וכפי שמצינו בכתוב "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי" (תהילים פד, ג). הבריאה נבראה באופן מושלם, והיא ממשיכה להתקיים בגין המנגנון הפנימי הטבוע בכל הנבראים; התאווה להדבק באור העליון. השתוקקות זו מגביהה את העולם לרמה רוחנית יותר, הוא השכלול הנמצא בבריאה.
מעתה יבוארו דברי חז"ל: אם מצינו שיש תשוקה רוחנית אף בעצים ואבנים – בצומח ובדומם, על אחת כמה וכמה שיש זאת באדם; בכל אדם טבועה השאיפה להדבק בקב"ה. כאשר האדם מתאווה לרוחניות ובוחר לְמַמֵּשׁ זאת הוא משכלל את הבריאה, לדרגה רוחנית גבוהה יותר.
ולכן 'כל האומר 'וַיְכֻלּוּ' נעשה שותף במעשה בראשית'. אמירת 'וַיְכֻלּוּ' מעוררת באדם את הרצון להתרומם ולגבוה ברוחניות – להזכיר לאדם כי יש בו חלק עליון, השואף למעלה. וכאשר האדם מתבונן בדברים ופועל לפיהם הרי הוא משכלל את העולם ונעשה שותף בקיומו, שותף לקב"ה במעשה בראשית.
סלסלה 