סלסלה

פרשת וירא

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח, א). רש"י מביא את דברי חז"ל (ב"מ פו, ע"ב): הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה שלא להטריח את אברהם באורחים, ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים.

ויש להתבונן בדברים הללו, בעומק כוונת חז"ל; אברהם אבינו הורגל באורחים, מדי יום. ובוודאי שאם יתהווה מצב שימנע ממנו לארח יהיה בכך צער – שלא יקיים 'הכנסת אורחים' כבכל יום. למרות זאת, ביום השלישי למילתו הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, שלא יטרח באורחים. 'ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים'. ויש לבאר, הרי ידוע לפניו שאברהם אבינו יצטער, ומה הייתה מחשבת הבורא מעיקרא ולבסוף?

ונראה לפרש: ודאי בכל התורה כולה 'אונס רחמנא פטריה' (ע"ז נד, א), וכן גבי אברהם אבינו – ביום השלישי למילתו שיש בו צער גדול הרי הוא אנוס, והיה פטור מחיוב הכנסת אורחים. ברם, אברהם אבינו לגודל דביקותו בקב"ה היה במדרגה נעלית – מדרגה שאינה בכלל 'חיוב', מדרגה אותה יסד אברהם מתוך חיבוב המצווה שהיה לו.

וזהו העומק בדברי חכמינו ז"ל 'ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים', היה לו צער על שלא יזכה לקיים הכנסת אורחים כהרגלו – הכנסת אורחים בכל מצב, כפי שהורגל לזה בבחינת 'חיוב'. צער זה גבר על מחשבת ה' מעיקרא 'שלא להטריחו באורחים' – שהקב"ה מסייע לדבקים בו, לעוזרם כפי מדרגתם ולפיכך 'הביא המלאכים עליו בדמות אנשים'.

הכנסת אורחים בדרגה גבוהה זו נשארה לזרעו אחריו, ומחמתה נקראו כלל ישראל 'גומלי חסדים' (יבמות עט, א). ולכן אמרו חז"ל (ב"מ פו, ב) 'כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקב"ה לבניו בעצמו, וכל מה שעשה אברהם ע"י שליח עשה הקב"ה לבניו ע"י שליח', התגמול עבור הכנסת האורחים של אברהם הינו לדורי דורות, לגודל רוממות מדרגתו.

עם ישראל זכו לתואר 'גומלי חסדים' בזכות אברהם אבינו ולא בזכות מעשי החסד של רבקה – אף שהתנהגה במידת החסד, וכפי שניתן לראות ממעשיה כלפי אליעזר עבד אברהם. הגם שמעשי החסד של רבקה היו נפלאים עד מאוד, מעשי החסד של אברהם שונים במהותם, אברהם התווה מדרגה חדשה של חסד – 'חיוב מתוך בחירה', וממעלה זו אנו יונקים לדורי דורות.

פרשת לך לך

נאמר "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (בראשית יג, טז). ובהמשך נאמר: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (בראשית טו, ה); התורה מדמה את זרעו של אברהם לעפר ולכוכבים.

דימוי נוסף נמצא בפרשת העקידה: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" (בראשית כב, יז), הדימוי התורן הינו לחול 'אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם'. ויש לעמוד על הדבר, מה פשר הדימויים בפסוקים השונים?

הנצי"ב בפירושו העמק דבר (טו, ה) מבאר ש'עפר' מורה על ריבוי – בצורה מושפלת, כעפר הנרמס ברגלי כל אדם. ואילו 'כוכבים' זהו ריבוי בצורה מושלמת, שכלל ישראל יהיו בעלי מעלה נפשית ויאירו ככוכבים. ברם, יש לבאר מהי תוספת הדימוי וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם?

ונראה לבאר: חול 'אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם' מלבד היותו מתאר ריבוי עד אין מספר – הוא כולל עניין נוסף, גבול. החול הינו גבול בין הים ליבשה, וכמאמר הכתוב "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (תהילים קד, ט), החול מגביל ומגדיר את מיקומו של הים, להיות נבדל מהיבשה. וזהו האמור בפסוק "וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" דיקא.

כלל ישראל מובדלים מיתר האומות ע"י התורה ומצוותיה, "וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ, כו). ולכן בפרשת העקידה נזכרו הדימויים 'כוכבים' ו'חול אשר על שפת הים', להורות על רום מעלת בני ישראל, שנפשם מאירה וגבוהה ככוכבים, וכן על מסירות הנפש שהייתה בעקידה, תכונה ייחודית לכלל ישראל – ומשום כך נוסף הדימוי לחול אשר על שפת הים.

בדברים אלו יבואר מקרא נוסף. יעקב מבקש מהקב"ה "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו, וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית לב, יב – יג). אני ועשו מובדלים, ואם ח"ו יתפתח ערבוב וקירוב בינינו כל מעלת ההבדלות תאבד, זהו רובד נוסף בבקשת "הַצִּילֵנִי נָא".

וזהו דקדוק הכתוב גבי הגר והמלאך: "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית טז, י), המלאך בישר להגר על עצם הריבוי בלבד, ולא הזכיר דימוי לחול הים, שהוא עניין מיוחד בכלל ישראל.

פרשת נח

"וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז, כג), חז"ל דורשים את המילים "אַךְ נֹחַ": פעם אחד שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע (תנחומא נח, ט). מה פשר דרשה זו?

ונראה, היקום בדור המבול היה מושחת, והיה צורך ליצור מציאות אחרת, להחזיר את המצב לקדמותו – עולם מתוקן. לכך נועדה התיבה; התיבה הכילה את כל הרכיבים הנדרשים לשימור העולם המתוקן, המציאות שקדמה לדור המבול.

כאשר נח נצטווה "וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" (בראשית ו, כא) היה באפשרותו להסתפק באוכל דל ומצומצם, כיאה למצב בתיבה, עת חירום. ברם, נח לא התנהל בצורה זו; כל המזונות בתיבה חולקו כצורתם הטבעית, כפי שכל חיה וחיה ניזונת בטבע – חיה שדרך אכילתה ביום קיבלה את מזונותיה ביום, חיה שדרך אכילתה בלילה קיבלה את מזונותיה בלילה (סנהדרין קח, ב). התנהלות זו נבעה מההכרה כי התיבה היא העולם האמיתי לעת עתה, והעולם מתנהל בצורתו הטבעית.

כשנח איחר את המזונות הכישו הארי, לאמר: אם איחרת בהבאת המזונות משמע שאין אתה מתנהל כראוי – אינך מרגיש שהתיבה היא העולם האמיתי, שהמזון נדרש להגיע בזמן. ולכן דרשו חז"ל את משמעות הכתוב "וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ", להשמיענו כי התיבה התנהלה כצורת החיים הטבעית בעולם.