סלסלה

פרשת ויצא

נאמר בפרשתנו: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כג – כד). רחל נתנה טעם לקריאת השם 'יוסף', וכן מצינו בלידת שאר השבטים; "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן" (בראשית כט, לג), "וַתֹּאמֶר לֵאָה בָּא גָד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד" (בראשית ל, יא), "וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר" (בראשית ל, יג), וכן ביתר השבטים.

בקריאת השם 'יוסף' ישנה ייחודיות שלא מצינו ביתר השבטים. רחל מציינת "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" וכן "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" – לכאורה, יש כאן שני טעמים לבחירת השם 'יוסף', כפי שמציין הרשב"ם בפירושו: על שאמרה "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" היה צריך לקבל את השם 'אסף' ולא 'יוסף', ולפי שהוסיפה בדבריה לאמר "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" נקרא יוסף, 'הרי שם זה משמש שני אמירות אסף ויוסף' (לשון הרשב"ם).

אמנם, אצל יוסף שינה הכתוב ממטבע הלשון ביתר השבטים – בשאר השבטים התורה מציינת את סיבת השם ואחר כך את השם, ואילו כאן נאמר "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" לאחר נתינת השם 'יוסף', מדוע?

עוד יש להבין: ידוע כי שם הדבר מורה על מהות, וכפי שביקש יעקב משרו של עשו "הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ" (בראשית לב, ל) 'רצה לעמוד על מהות ענינו ועצמותו ותכלית בריאתו, שהשם מורה על העצמות' (פירוש המלבי"ם). השם הינו כלי הקיבול לקבלת השפע האלוקי לאדם. ואם כן, מהי בחינת השם 'יוסף' על שם "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" – לשון 'הוספה' שייכת כאשר חסר משהו, שיש צורך להוסיף, ומהו החוסר השייך כאן בעצם מציאותו של יוסף?

אכן לשון הכתובים מדוקדקת ביותר. רחל ביקשה בלידת יוסף "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר", רחל לא ביקשה בפשיטות "יֹסֵף ה' לִי בֵּן" והוסיפה לומר "אַחֵר"; לא בן 'נוסף' כי אם בן 'אחר', וכן מצינו שכינה הכתוב את יוסף בשם 'אחר'. בעת שירדו השבטים למצרים לפדות את שמעון, נאמר "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין" (בראשית מג, יד), 'אֶת אֲחִיכֶם – זה שמעון. אַחֵר – רוח הקודש נזרקה בו לרבות יוסף' (לשון רש"י). ישנו קשר מיוחד בין יוסף ובנימין, ולכך רמזה רחל בנבואתה "בֵּן אַחֵר".

מעתה יבואר היטב: הכתוב אומר "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף" לאחר נתינת הטעם "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי" – נתינת השם באה אחר הטעם וכפי שמצינו ביתר השבטים, והוא הטעם לקריאת השם 'יוסף'. ומה שהוסיפה רחל "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" אינו טעם לעצם מהותו של יוסף – שלא היה יוסף זקוק ל'תוספת' בעצם מהותו, לפי שלא היה בו חסרון – אלא גילוי הקשר בין יוסף ובנימין, שהיה בנימין נוסף מכוח שורש יוסף הצדיק.

פרשת תולדות

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה', וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד, וַיְהִי לוֹ מִקְנֵה צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה" (בראשית כו, יב – יד). וכתב רש"י: 'כי גדל מאד' – שהיו אומרים, זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך.

ויש לבאר את ההקשר בין לשון התורה "עַד כִּי גָדַל מְאֹד" לבין דרשה זו; מהיכן ראו חכמינו לדרוש כן?

רש"י מצטט בתחילת פירושו את המילים "כִּי גָדַל מְאֹד", זהו המקור לדרשת חז"ל: התורה מתארת כמה שלבים "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּי גָדַל מְאֹד" – עושרו גדל והוסיף לגדול "עַד כִּי גָדַל מְאֹד", גדולתו הגיעה לרמה המירבית, ובכך גדילתו נעצרה.

מכך יש להסיק כי 'זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך': יצחק התברך במקנה צאן ובקר, זוהי ה'גדילה' הראשונה שהזכירה התורה ("וַיִּגְדַּל הָאִישׁ"), עדרי הבקר התרבו – זוהי ה'גדילה' השנייה שנזכרה ("וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל"), כתוצאה מההתרבות בין הסוסים לחמורים חלק מן הבקר נעשו פרדות, זוהי ה'גדילה' השלישית ("עַד כִּי גָדַל מְאֹד").

הפרד הינו יצור כלאיים שאינו מתרבה ומוליד, ולכן נאמר "עַד כִּי גָדַל מְאֹד" לשון עצירה, שלא המשיך הריבוי. ולמרות שאין הפרדות מתרבות יצחק היה עתיר נכסים "עַד כִּי גָדַל מְאֹד" – זבל פרדותיו היה עדיף על כספו וזהבו של אבימלך, שהיו מרובות מאד.

פרשת חיי שרה

"וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" (בראשית כד, יד). רש"י מפרש: 'ובה אדע – לשון תחִנה, הודע לי בה, כי עשית חסד – אם תהיה ממשפחתו והוגנת לו אדע כי עשית חסד'. אליעזר ביקש מהקב"ה שתצלח דרכו במציאת אשה ליצחק.

בפירוש דעת זקנים לבעלי התוספות הקשו על דברי רש"י: מובא בתענית (ד, א) שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, אליעזר עבד אברהם ביקש "וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה", 'יכול אפילו חיגרת ואפילו סומא' – לפי בקשתו יכלה להזדמן נערה בעלת מום שהייתה משקה אותו, זוהי שאלה שלא כהוגן. הקב"ה השיבו כהוגן וזימן לו את רבקה. והנה, לפי פירוש רש"י אליעזר התפלל שיצליח בשליחותו, ומדוע נחשב ששאל שלא כהוגן?

ונראה לבאר: הגמרא מציינת אדם נוסף ששאל שלא כהוגן, שאול בן קיש. במעשה גלית נאמר: "וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל" (שמואל א יז, כה). 'יכול אפילו עבד או ממזר' – אם עבד או ממזר היה מכה את גלית היה עליו ליתן לו את בתו, זוהי שאלה שלא כהוגן. לבסוף השיבו הקב"ה כהוגן, שנזדמן דוד להכותו.

והקשו התוספות: מדוע לגבי אליעזר אמרה הגמרא 'יכול אפילו חיגרת או סומא' ולא 'יכול שפחה או ממזרת' – כעין מה שאמרה אצל שאול? וביאר המהרש"א ע"פ דברי רש"י בפרשתנו, אליעזר התפלל "וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי" שתהא הנערה ממשפחתו, ואם כן לא נחשב ששאל שלא כהוגן שמא תהא ממזרת או שפחה, שמשפחת אברהם הינה בחזקת מיוחסת, וכל מה ששאל שלא כהוגן אינו אלא שמא תהא הנערה בעלת מום.

ולפי זה מיושבת תמיהת הדעת זקנים: תפילתו ובקשתו של אליעזר הייתה על ייחוס בלבד, שימצא נערה ממשפחת אברהם. ולכן אמרו חז"ל ששאל שלא כהוגן – כלפי החלק הפיזי שאל שלא כהוגן, שיכלה להזדמן לו נערה בעלת מום. וכן מדוקדק מלשון רש"י בהמשך הדברים, כשאליעזר פגש את רבקה: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ אִם לֹא" (בראשית כד, כא). וכתב רש"י 'משתומם ומתבהל על שראה דבריו קרוב להצליח, אבל אינו יודע אם ממשפחת אברהם היא אם לאו'. מבואר כי אליעזר שם דגש על הייחוס בלבד – לא על שלמותה הגופנית, שלא כהוגן.