סלסלה

פרשת מקץ

פרעה חולם שתי חלומות. הראשון, חלום הפרות: שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר עולות מן היאור, "וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר, רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר, וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת" (בראשית מא, ג – ד). והשני, חלום השיבולים: וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת. וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן, וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת" (בראשית מא, ה – ז).

יוסף פותר את החלומות לפרעה "חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה" (בראשית מא, כה). עומדות להגיע שבע שנות שבע ואחריהן שבע שנות רעב, בליעת הפרות והשיבולים מסמלת את ההעלם, השכחה, "וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ" (בראשית מא, ל), העם ישכח את שני השבע מגודל הרעב שיהיה.

חז"ל אומרים: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן – כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. (ברכות נה, א). ראייה לכך מחלום יוסף, "וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (בראשית לז, ט), יוסף חלם שיעקב ורחל ואחד עשר השבטים ישתחוו לו. על כך השיב לו יעקב "מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה" (בראשית לז, י), החלום אינו מציאותי, רחל נפטרה עוד קודם החלום – ומכאן דרשו 'אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים' (רש"י בראשית לז, י).

ובפרשתנו, מה הם ה'דברים בטלים' בחלומות פרעה?

פרעה חלם על פרות ושיבולים, בריאות ודקות, כנגד שני השבע והרעב. כשנתבונן נבחין: פרה רעה אינה מסמלת 'הֶעְדֵּר', אלא שהיא פחות שמנה, וכן שיבולת דקה – היא בעלת מראה רע, אך יש כאן שיבולת. יוסף פתר שתגענה שבע שנות רעב אחרי השבע, שני רעב הינן 'העדר' במלוא מובן המילה – לא מדובר בשנה כחושה שיש בה משהו, אלא בשנה שאין בה מאום, העדר.

והנה, מצד התגשמות החלום היה פרעה צריך לראות דבר אחר, בצורה המביעה העדר; חלום על פרות ושיבולים בריאות הנעלמות מן העין, העדר. אלו הם הדברים הבטלים שהיו בחלומו – על שחלם על פרות ושיבולים דקות, שאין בהם משמעות העדר.

פרשת וישב

"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, יח – כ). שמעון ולוי דנו את יוסף למיתה מדין 'רודף', וכפי שכותב הספורנו: "שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם האל יתברך", "והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם, להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם, והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו".

ממשיכה התורה: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" (בראשית לז, כא), ראובן מציע לאחים "הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ". התורה מעידה שהצעת ראובן הייתה לתועלת, "לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו" (בראשית לז, כב). אף שדרשו חכמינו מן הפסוק "וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם" (בראשית לז, כד) מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו (שבת כב, א) – ראובן נתכוון להצילו; שהיו הנחשים בחורי הבור או שהיה עמוק ולא ידעו בהם (הרמב"ן).

לאחר שיוסף הושלך אל הבור, באה הצעתו של יהודה: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ, לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו" (בראשית לז, כו – כז). האחים סברו וקיבלו, ויוסף נמכר לעבד.

התורה מפסיקה את השתלשלות סיפור מכירת יוסף, "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה" (בראשית לח, א). התורה באה להשמיענו שהקב"ה נפרע מיהודה על מכירת יוסף, – כדי לסמוך "הַכֶּר נָא" ל"הַכֶּר נָא" (מדרש לקח טוב). כנגד הכתוב "הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב) האמור במכירת יוסף, אירע ליהודה מעשה תמר "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה" (בראשית לח, כה), מידה כנגד מידה.

ולכאורה, הצעתו של יהודה הצילה את יוסף; המכירה לישמעאלים עדיפה על פני מחשבת שמעון ולוי להמיתו בפועל, ועדיפה על פני השארת יוסף בבור עם נחשים ועקרבים. וכן מצינו שאמר יעקב לפני מותו "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ" (בראשית מט, ט), יעקב שיבח את יהודה על שאמר "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ", ומדוע יהודה נתבע על מכירת יוסף?

והנראה בזה: עצם המכירה הצילה את יוסף מהבור. ברם, יהודה נתבע על עניין אחר, על שאמר "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" (בראשית לז, כו), וכפי שרש"י מפרש "מַה בֶּצַע" – מה ממון, כתרגומו; "מָא מָמוֹן נִתְהֲנֵי לַנָא אֲרֵי נִקְטוֹל יָת אֲחוּנָא וּנְכַסֵּי עַל דְּמֵיהּ" (תרגום אונקלוס). יהודה שאל את אחיו 'האם תהיה לנו הנאת ממון מכך שיוסף ימות?', האחים סברו להמית את יוסף מחמת אידיאולוגיה צרופה, מצד הצדק וההלכה, כדין 'רודף'. לעומת זאת, יהודה עירב באידיאולוגיה שיקולים נוספים, את התועלת האישית שתהיה מהמכירה – הנאת הממון, מה שפגם בשורש עצתו, ולכך נענש.

פרשת וישלח

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק" (בראשית לב, כג), הכתוב מציין שיעקב העביר את אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו. רש"י מביא את תמיהת חז"ל: 'ודינה, היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם'.

ולהלן, בעת המפגש בין יעקב לעשו, נאמר: "וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (בראשית לג, ז). ופירש רש"י: בכולן האמהות נגשות לפני הבנים, אבל ברחל יוסף נגש לפניה. אמר: אמי יפת תואר, שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה. מכאן זכה יוסף לברכת עלי עין.

ותמוה: יעקב הסתיר את דינה מעיני עשו ונענש על כך, ואילו יוסף, על אותו מעשה – שהסתיר את רחל מעיני עשו, זכה לברכת "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (בראשית מט, כב), שלא תשלוט בו עין הרע. מה פשר הדברים?

עוד יש להבין: אם הייתה וודאות שדינה תחזיר את עשו למוטב, ניחא. יעקב נתבע כיון שנמנע מלהחזיר את עשו למוטב – על שהיה בידו לעשות כן. אמנם, לשון חז"ל מנוסחת בצורה שונה: יעקב נענש על שהסתיר את דינה על 'שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב'. יעקב נתבע למרות שהיה ספק אם תוכל להחזירו למוטב, ומדוע נענש על כך?

נאמר "וּסְבִיבָיו נִשְׂעֲרָה מְאֹד" (תהילים נ, ג) שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (יבמות קכא, ב). אף כאן, הקב"ה דקדק עם יעקב לגודל מעלתו. יעקב ויוסף עשו את אותו המעשה – הסתרה מעיניו של עשו הרשע. ברם, מדברי חז"ל נשמע שהיה הבדל אחד, בתוכן הפנימי של המעשה.

אנו צריכים לעשות השתדלות בכל עניין בחיינו אך חלילה לנו לקבוע את המציאות מראש. יעקב לא נענש מצד הספק ('שמא תחזירנו למוטב') אלא על שקבע את המציאות מראש; חז"ל מתארים כי יעקב הכניס את דינה לתיבה ונעל בפניה – יעקב לא רצה שעשו יתקרב לדינה, אף אם תוכל להחזירנו למוטב, מניעה מוחלטת.

יעקב לא עשה 'השתדלות' להסתיר את דינה אלא 'קבע' את המציאות, שלא תהיה כלל אפשרות כזאת. יוסף עשה מעשה שונה; יוסף הסתיר את אמו בגדר 'השתדלות', לנסות שלא יביט בה אותו רשע. וכן מדוקדק מלשון חז"ל: יוסף חשש 'שמא יתלה בה עיניו אותו רשע, אעמוד כנגדה ואעכבנו מלהסתכל בה'. 'אעכבנו' – לשון השתדלות, אנסה לעכב אותו לפי שעה, אף שלבסוף יתכן ועשו יביט בה. ואילו לגבי יעקב חז"ל נוקטים בלשון שונה, 'ולכך נענש יעקב, שמנעה מאחיו', 'מנעה' לשון החלטית – שלא תיווצר שום אפשרות למפגש ביניהם.