סלסלה

פרשת שמות

״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ״ (שמות א, ח – י).

נבוא לבאר מהו עניין ׳נִתְחַכְּמָה׳ שהיה בשעבוד מצרים: פרעה חשש משיעור הילודה וההתרבות של ישראל, ולפיכך נוצרה תוכנית אסטרטגית לשעבד את ישראל. תוכנית זו נעשתה בשני שלבים – לשבר את גופם ולשעבד את מחשבתם, כל זאת בכדי להמעיט את התולדות – שלא יהיה להם פנאי לעסוק בפריה ורביה.

בשלב הראשון מצרים החלו להעביד את ישראל, ״וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס״ (שמות א, יא). בנייה זו הייתה ללא תכלית ומטרה, כפי שדרשו חז״ל; כל מה שעשו היה נופל או שוקע בארץ (סוטה יא, א). למרות הכל, אף שעבדו מתוך קושי וצער, לא עלתה המטרה בידם, ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״ (שמות א, יב), ׳וכפי פשט הכתוב, ירצה, כי כשהיו המצרים מרבים לענות היה ה' מרבה את ישראל, כדי שיהיו נעזרים על העבודה והיה נותן בהם כח, והוא אומרו ״כֵּן יִרְבֶּה״ לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה, וגם ה' נותן בהם כח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי׳ (לשון האור החיים).

בשלב השני הטקטיקה השתנתה: ״וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ״ (שמות א, יג). פשט הכתוב ״בְּפָרֶךְ״ היינו שישראל עבדו ׳בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו׳ (רש״י), אולם חז״ל דורשים ״בְּפָרֶךְ״ בפה רך (סוטה יא, ב), ׳משכום בדברים ובשכר עד שהרגילום לעבודה׳ (רש״י), שאמר להם פרעה ׳בנו לכם ערים לשבת׳ (בעל הטורים). פרעה החל לעבוד עם העם, ׳נטל סל ומגריפה, מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה? מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כוחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים. כיון שחשכה העמיד עליהם נוגשים ואמר להם ׳חשבו את הלבנים׳, מיד עמדו ומנו אותם, ואמר להם כזה אתם מעמידים בכל יום ויום׳ (במדבר רבה טו, כ).

דרשת חז״ל (׳פה רך׳) מתמזגת היטב עם פשט הכתוב (׳המפרכת את הגוף׳), העבודה הייתה מפרכת מכיון שנוצרה מתוך ׳פה רך׳ – כוונת הדברים הייתה ליצור ׳שותפות׳ בין העם המצרי לישראל, ועל ידי זה תושג המטרה: כאשר מופעלת על האדם שליטה ועוצמה הרי הוא מתאזר בכוחות כנגדה, וכאשר מְמוֹסְסִים את ההתנגדות, תגיע ההצלחה. כמשל הרוח והשמש; הרוח החזקה לא הצליחה לפשוט את המעיל מהאדם, ואילו השמש הצליחה – לעתים קרובות השכנוע יעיל יותר מן העוצמה. אף כאן, אחרי שהעבודה הסיזיפית גרידא לא הועילה, ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״, החליטו לתת לה ערך מוסף, לשכך את ההתנגדות. כך החלה העבודה עם מצרים, מתוך שותפות, בְּפָרֶךְ.

עניין זה יצר שעבוד גמור, שעבוד הנפש והדעת – הנוסף על שעבוד הגוף; בשלב זה לא נאמר ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״, מכיון שישראל נשאבו לתוך העבודה, מתוך רצון, עד שלא יכלו להתנתק ממנה.

פרשת ויחי

יעקב ביקש לברך את בניו סמוך לפטירתו, ופתח בתוכחה: ״רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז, פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה״ (בראשית מט, ג – ד). ׳פַּחַז כַּמַּיִם – הפחז והבהלה אשר מִהַרְתָּ להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם, לכך אַל תּוֹתַר – אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך׳ (לשון רש״י).

ראובן היה ראוי לכהונה (״יֶתֶר שְׂאֵת״) ולמלכות (״וְיֶתֶר עָז״), בשל היותו בכור, והפסיד זאת לפי ש״פַּחַז כַּמַּיִם״; ראובן בלבל את יצועו אביו. כשמתה רחל, יעקב נטה את מיטתו – שהייתה נתונה תדיר באוהל רחל ולא בשאר האוהלים – ונתנה באוהל בלהה. בא ראובן ותבע עלבון אימו, אמר ׳אם אחות אִמִּי הייתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי׳? ולכך בלבל (שבת נה, ב).

המהרש״ל מבאר כי יעקב העביר את מיטתו לאוהל בלהה, שפחת רחל, לפי שהיה סבור ׳שלאה לא תרצה ליקח, משום שלא נתן מיטתו בחיי רחל באהלה, גם כן עכשיו לא תרצה ליקח, אבל ראובן שהיה רגיל אצל אימו ויודע שתקח, משום הכי הלך ובלבל׳ (הובא בשפתי חכמים בראשית לה, כב). ואם כן, יעקב לא העדיף את בלהה על פני לאה, אלא שהיה סבור שלאה לא תרצה.

וזו הביקורת של יעקב, וכפי שמדויק בלשון הפסוק ״פַּחַז כַּמַּיִם״, על הפחז, המהירות. יעקב לא ביקר את ראובן על עצם הכעס, שכן הייתה ממשות במחשבתו של ראובן (׳אם אחות אמי הייתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי׳?), אלא על צורת הכעס, על ׳אשר מִהַרְתָּ להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם׳ (רש״י). שהיה ראובן צריך להמתין קמעא, לחשוב בשיקול הדעת ומתוך יציבות, ובכך היה מבין את את מעשה יעקב.

ולפיכך אמר יעקב: ״אַל תּוֹתַר״ – אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך. כהונה ומלכות הינן מעלות רוחניות הניתנות לאנשים מורמים מעם, המסוגלים להתנהל מתוך מתינות הדעת, שכן הכהן והמלך זקוקים להתנהגות שקולה; עליהם להכריע בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ומכיון שראובן לא נהג כן, אלא בפַּחַז, הפסיד את שהיה ראוי לו – כהונה ומלכות.

פרשת ויגש

כאשר נתבונן במאורעות יוסף ואחיו, נמצא דמיון בין תהליכי השנאה לתהליכי החיבור – שנאת האחים וחידוש יחסי האחווה אירעו בהדרגה ובצורה מקבילה, כפי שנציג להלן. עניין זה נועד לתקן את מכירת יוסף, כצורת הקלקול כך צורת התיקון.

שורש הדברים מובא בפירוש המלבי״ם: ״וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן״, והיה כוונת יוסף לצערם, שבזה יקבלו עונש על חטאם מידה במידה, כשם שהם חשדו אותו למרגל ומוציא דיבה, נתן אותם כמרגלים, וכשם ששמעון השליך אותו אל הבור כמו שאמרו חז"ל – והיה בהסכמת כולם – נתן את כולם במשמר ג' ימים ואחר כך אסר את שמעון ביחוד, וכשם שמכרו אותו בעשרים כסף, נתן פחד וחרדה בלבם על דבר הכסף השב באמתחותיהם, וכשם שמכרו אותו לעבד, סבב שיאמרו הננו עבדים לאדוני, ויהודה קבל עליו להיות עבד (בראשית מב, כד).

נאמר ״וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם״ (בראשית לז, ד), זוהי ההתייחסות הראשונה בכתוב לשנאת האחים. בתחילה האחים שנאו את יוסף שנאה מדודה, כלשון הרד״ק: ״וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם״ – לדבר עימו בדברי שלום, אלא בדברי מריבה. אמנם האחים דיברו עימו, אך בדברי מריבה בלבד. יוסף סיפר לאחיו אודות חלומותיו, וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו״ (בראשית לז, ח). בהמשך, בעת שקרב אליהם, ״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״ (בראשית לז, יח), ״וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת״ (בראשית לז, כ), רף השנאה עלה; כעת האחים אינם מדברים עימו כלל, אף לא בדברי מריבה. השנאה הבשילה לכדי פעולה, לרצון להרוג את יוסף. ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ״ (בראשית לז, כב), וכך הווה, יוסף הופשט והושלך לבור. לבסוף, יוסף הוצא מהבור ונמכר לעבד בעצת יהודה.

כעת נציג את תהליכי החיבור וההקבלה שבהם לתהליכי השנאה:

בשעה שיוסף גילה לאחיו את זהותו האמיתית, ביקש מהם שלא יתעצבו ולא יחר בעיניהם על דבר המכירה, ״כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם״ (בראשית מה, ה), וכן להלן ״וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב״ (בראשית נ, כ). יוסף הדגיש את החַיּוּת שנגרמה משהותו במצרים, כנגד מה שחפצו להמיתו.

יוסף החל בהשבת יחסי האחווה, בדיבור ובמעשה: בדיבור – ״וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם״ (בראשית מה, יב), ׳השוה את כולם יחד, לומר, שכשם שאין לי שנאה על בנימין אחי שהרי לא היה במכירתי כך אין בלבי שנאה עליכם׳ (לשון רש״י). ובמעשה – ״וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ״ (בראשית מה, טו), כשיוסף דיבר אליהם בתחילה האחים התביישו, ולבסוף, כשראו אותו בוכה וליבו שלם עמהם דיברו עימו (רש״י). החיבור המחודש בין יוסף לאחיו נעשה בהדרגה – מקביל לתהליך הפירוד שהיה בתחילה – שלב אחרי שלב.

האחים שבו אל יעקב אביהם, לבשרו על יוסף ולהביאו אליו. יעקב החל לרדת למצרים; ״וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה״ (בראשית מו, כח), לפנות לו מקום, ולהורות האיך יתיישב בה (רש״י). יהודה ניתק את יוסף מאביו, בעת שייעץ לאחים למכור את יוסף לעבד, כעת, יהודה היה הראשון לפעול לחיבור בין יוסף ליעקב.

תהליך תיקון המכירה הושלם במיתת יוסף: ״וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה״ (בראשית נ, כה), ׳וישבע יוסף את בני ישראל – ולא השביע לבניו, אלא אמר להם משכם לקחתם אותי ולשם תחזירוני׳ (בעל הטורים). הקבורה בשכם היוותה את הסיומת למעשה המכירה, לתקן את שאירע, ולהשיב דברים לקדמותם.