סלסלה

פרשת בשלח

בשעה שישראל יצאו ממצרים, משה העלה את ארון הקבורה של יוסף, להביאו לארץ, כפי שהשביע את העם, ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״ (שמות יג, יט).

ישנה הדגשה בלשון הכתוב על ׳עצמות׳ יוסף. כפי שמצינו קודם פטירת יוסף: ״וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה״ (בראשית ה, כה), וכן ״וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם״ (יהושע כד, לב).

ויש להבין: כידוע גוף הצדיק נותר בקבר בשלימות, כפי שמובא בחז״ל ׳כל מי שיש לו קנאה בלבו עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו אין עצמותיו מרקיבים׳ (שבת קנב, ב) – הצדיקים שהתנהגו עם גופם בצורה מושלמת אין הגוף נרקב, והוא נותר בשלימות. ואם כן, יוסף ששמר על גופו בנסיונות אין קץ, היה לו להישאר שלם, ומדוע נאמר ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״?

התקשיתי בשאלה זו שנים רבות, עד שמצאתי התייחסות מפליאה לכך. בספר ׳שפתי כהן׳ על התורה כתב, לפי שהיה יוסף משנה למלך, מסלסל בשערו ונוהג בגינוני מלכות, התפלל על עצמו שהגוף שנהנה בעולם הזה יִפָּסֵד ויתכלה – שישאר בו רק החלק הרוחני לבדו.

ולכן מדגישה התורה את עניין העצמות; לא שיש בזה פחת למעלת יוסף, אדרבה, להורות על גודל מעלתו ורום נפשו של יוסף הצדיק – על הדקדוק בכל פרט ופרט במהלך חייו.

פרשת בא

״וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (שמות י, כב). מכת חושך החלה בחושך מוחלט – והסתיימה בחושך ייחודי, כפי שמתואר במדרש: ׳מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד, והעומד אינו יכול לישב, ומי שהיה רובץ אינו יכול לזקוף׳ (שמות רבה יד, ג). אלו שני השלבים המתוארים בפסוק ״לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו״ ״וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים״ (שמות י, כג).

חז״ל מבארים את עניין מכת חושך: ׳ולמה הביא עליהם חושך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים – ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו׳ (לשון רש״י. שמות רבה יד, ג).

הדברים הללו מספקים נקודת ראייה למהות המכות, ולמכת חושך בפרט: הקב״ה הכה במצרים מכות גדולות ומופלאות – מכות המיועדות לעם המצרי, מידה כנגד מידה, כנגד מה ששעבדו את ישראל. כאן, במכת חושך, המכה נעשתה ׳כדי שלא יראו מצרים במפלתם׳ – עיקר הדגש ניתן על רשעי ישראל, ולא על מצרים. ללמדנו: מלבד מה שהיה צורך להכות במצרים, היה צורך במכות למען ישראל.

רשעי ישראל סירבו לצאת ממצרים, היה להם טוב במצרים, כלשון המדרש: ׳לפי שהיו פושעים בישראל, שהיה להן פטרונין מן המצריים, והיה להן שם עושר וכבוד ולא היו רוצים לצאת׳. לא כל הרשעים מתו; דתן ואבירם לא מתו, אף שהיו רשעים גמורים, מפני שלא התייאשו מהגאולה (פירוש הרא״ש).

ולכן הקב״ה המית את הרשעים דווקא במכת חושך, קודם מכת בכורות. מכת בכורות הייתה השלב הסופי במפלת מצרים; גאולת מצרים איננה ׳יציאה ממצרים׳ גרידא – אף מפלת מצרים נכללת בתהליך הגאולה, ולפיכך לא זכו אותם הרשעים להיות במכת בכורות, שהתייאשו מן הגאולה.

מה שהגדיר את הרשעים הללו היה הייאוש מן הגאולה – חוסר אמונה ביכולותיו של הקב״ה לגאול את העם. בכל מכה ומכה הקב״ה העביר להם מסר, להראותם את גודל האותות – שיאמינו על דבר הגאולה, ולהראותם את אחרית הרשעים – למען ישובו לדרך הישר.

מעתה יתבארו היטב דברי חכמינו ׳ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו׳, שכן היה מקום לתהות: מדוע יש להתחשב בדעתם של מצרים – סוף סוף הם לוקים, ומה אכפת לנו ׳מה יאמרו׳? אלא, מכיון שהמכות נעשו אף למען ישראל, שיביטו במפלת מצרים, אם יהיה למצרים פתחון פה יהיה זה חסרון לישראל; טענה זו יכולה לעמעם את עוצמת המכה, ויהיה בזה חסרון במהות המכה – מפלת מצרים כחלק מתהליך הגאולה.

פרשת וארא

נאמר ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם״ (שמות ז, יט), התורה מדגישה את מטה אהרן, דווקא. כמובא ברש״י: ׳לפי שהגין היאור על משה, כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן׳. וכן במכת כינים, ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם״ (שמות ח, יב) ׳לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן׳ (רש״י), משה נמנע מלפעול מחמת הכרת הטוב.

ובתחילה, קודם שהגיעו משה ואהרן להתרות בפרעה, הקב״ה מורה להם לעשות אות בפניו, ״כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת, וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין״ (שמות ז, ט) – הפיכת המטה לנחש (תנין היינו נחש. רש״י) הינה בכדי ליתן תוקף למעמדם ודבריהם בלבב פרעה, שידע כי הם נביאים ויש בהם כוח לעשות אותות.

מעתה יש לדקדק, מפני מה נעשה המופת דווקא במטה אהרן – והרי אף משה יכל לעשות כן במטהו, וכפי שמצינו לעיל ״וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ״ (שמות ד, ג), ומדוע נאמר ״וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ״?

הקב״ה הורה למשה ולאהרן ליתן אות מסויים – מטה הנהפך לתנין, בעל הטורים מבאר את עניין התנין: ׳ולמה לתנין? לפי שפרעה אמר על עצמו ״הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו״ (יחזקאל כט, ג), ורמז לו כשם שזה היה תנין וחזר להיות עץ יבש, כן יחזור פרעה להיות עפר רימה ותולעה׳.

לפי הדברים הללו יתבאר מדוע נעשה המופת במטה אהרן; התורה מדגישה ״וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה״, ״וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה״ – עניין התנין נועד להעשות בפני פרעה, להשפיל אותו ולרמוז לו שאין הוא ולא כלום, כפי שביאר בעל הטורים.

משה לא יכל לעשות את האות במטה שלו – כשם שלא פעל במכות דם צפרדע וכינים – משום הכרת הטוב, שהכיר טובה לפרעה על שגדל בביתו כאילו הוא בנו, וכמובא במדרש ׳היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאלו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה הכל מתאוים לראותו – מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו, והיה פרעה מנשקו ומחבקו׳ (שמות רבה א, כו).

ובזה מדוקדק היטב לשון הכתוב ״וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין״, וכפי שמפרש בעל הטורים ׳ולא אמר ׳וַיְהִי׳ (כי אם ׳יְהִי׳), אלא אחר שתשליך אותו אמור למטה ׳יהי לתנין׳, כדי שישמע פרעה שעל פי דבורך יחזור לתנין׳. והיינו, המטה נהפך דווקא על ידי אמירה, אהרן אמר למטה ׳יהי לתנין׳ להדגיש כי האות הנעשה לפני פרעה מגיע ממנו, ולא ממשה – האמירה מבדלת את משה מן העניין, וכל זאת משום הכרת הטוב.