סלסלה

פרשת תרומה

משה נצטווה בבניית הארון "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה, טז), התורה תהא מונחת בארון – עדות לקשר בין הקב"ה לישראל. ולהלן נאמר "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה, כא), לכאורה פסוק זה מיותר, שהרי כבר נצטווה ליתן את העדות בתוך הארון, ומה נוסף בציווי זה?

וכתב רש"י: לא ידעתי למה נכפל, שהרי כבר נאמר "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת", ויש לומר שבא ללמד שבעודו ארון לבדו בלא כפורת יתן תחלה העדות לתוכו ואחר כך יתן את הכפורת עליו, וכן מצינו כשהקים את המשכן נאמר (שמות מ, כ) "וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן" ואחר כך "וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה".

ונראה להציע בכתובים מהלך נוסף, בשורש הדברים: 'ארון' במהותו הינו מקום הנועד לאחסון, ואין בעצמותו ייחודיות ועניין – הארון יהיה מוגדר בהתאם לתכולתו. ברם, ארון העדות היה שונה – אף שלוחות הברית הונחו בארון, בניית הארון לא נועדה לתת מקום אחסון, מקום פיזי, שכן לא הייתה משמעות פיזית לנוכחות הארון – כפי שאמרו חז"ל 'מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המידה' (מגילה י, ב), כשהארון עמד בקודש הקדשים היה דבר פלא: בין הארון לבין כותלי קודש הקדשים היו עשר אמות מכל צד, ומכיוון שכל רוחבו של קודש הקדשים היה עשרים אמות, הרי שהארון עצמו לא תפס מקום – הארון נועד ליתן תוספת לתכולתו, וכפי שנבאר.

הארון מסמל את התורה, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה; תורה שבכתב זקוקה לתורה שבעל פה – מסורת וצורת לימוד התורה, על ידי זה ניתן להמשיך לעסוק ולחדש בדברי תורה. תורה שבעל פה הינה הנרתיק לתורה שבכתב. כך הוא ארון העדות, הארון הכיל את הלוחות – תורה שבכתב, והארון היה הנרתיק ללוחות, כנגד תורה שבעל פה.

הארון כלל את הכיסוי הייחודי, כפורת. "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים" (שמות כה, כ), פני הכרוב היו כפני נער צעיר, כמובא בגמרא 'ומאי כרוב, אמר ר' אבהו כְּרַבְיָא, שכן בבבל קורין לינוקא רביא' (סוכה ה, ב). 'כרוב' מלשון 'רביא' – נער צעיר. הכרובים הללו מסמלים את לומד התורה, התורה מעצבת את דמותו של הלומד, כנער צעיר. מהות התורה הינה לעשות את האדם, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (דברים כט, ח), אל תקרי אותם אלא אַתֶּם – לומד תורה 'כאילו עשאו לעצמו' (סנהדרין צט, ב).

וכן, "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה, יח), הכרובים נעשו מקשה אחת מכיסוי הארון, להורות על החיבור הנעשה בין הלומד לארון, על ידי הלימוד הוא מחובר עם התורה, מקשה אחת.

זהו שנאמר בתחילה "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ", יש ללמוד את התורה בצורתה הייעודית, בתוך הנרתיק – כפי המסורת מדור דור. ומוסיפה התורה "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ": גם כאשר תעסוק ותחדש בתורה – "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה" – תתן תוספת על הארון, החידוש יהיה מכוח התורה שבכתב – "וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ", עסק התורה יהיה כמסורת חז"ל, התורה שבכתב תישאר במתכונתה, ללא שינוי.

פרשת משפטים

״כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ (שמות כג, ד – ה).

הגמרא במסכת פסחים (קיג, ב) מבהירה מיהו אותו ׳שונא׳ המוזכר בתורה, הרי ישנו איסור לשנוא, ככתוב ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ (ויקרא יט, יז); מדובר בעובר עבירה, ואין שני עדים שראוהו בעת העבירה – אלא עד אחד שאין בכוחו להרשיעו בבית דין, אותו העד יכול לשנוא אותו מחמת מה שראה. יתרה מכך, רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנאתו – כמבואר בגמרא שם, וזהו ״שֹׂנַאֲךָ״ המוזכר בכתוב. התורה מדגישה כי יש חיוב להשיב את האבידה ולסייע בפריקה בכל מקרה.

ניתן להבין את הצורך בהדגשות הללו: היה מקום לפטור את המוצא מהשבת אבידה זו, שהרי התורה מחייבת להשיב דווקא אבידת ׳אחיך׳, ככתוב ״וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ״ (דברים כב, ג). והנה, עובר עבירה זה יצא מכלל ׳אחיך׳; שהרי נאמר ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ (ויקרא יט, יז) ואיש זה מותר בשנאה (או אפילו יש מצוה לשנאתו) – הרי שאינו בגדר ״אָחִיךָ״, ולפיכך הוצרכה התורה לומר ״הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ״, אף שיש לך עניין שנאה עם האדם הלזה, עליך להשיב את האבידה.

וכן לגבי פריקת בהמתו, היה מקום לפטור מלסייע בפריקת הבהמה; מעשה הפריקה מראה קירוב בין בעל הבהמה למסייע, וכאן ישנה שנאה (או, צריכה להיות שנאה, שיש מצוה בשנאה זו), ולא יהיה אותו העד מחוייב בפריקה זו. על כך נאמר: ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, ישנו חיוב לפרוק כיון שהבהמה מצטערת תחת משאה, ויש בזה צער בעלי חיים – עניין הפריקה אינו שייך לעניין השנאה.

וכך נשמע מלשון התרגום בפסוק זה: ״מִשְׁבּוֹק תִּשְׁבּוֹק בְּהַהִיא שַׁעְתָּא יַת סָנָא דִבְלִבָּךְ עֲלוֹי וְתִפְרוֹק וְתִטְעוֹן עִמֵּיהּ״ (תרגום יונתן), התורה מורה לאדם לעזוב את השנאה ״בְּהַהִיא שַׁעְתָּא״ – באופן זמני עד אחר הפריקה – בכדי לסייע לו, ״בְּהַהִיא שַׁעְתָּא״ – ולאחר אותה השעה, לאחר הפריקה, תחזור למצב השנאה.

ולכן נאמר ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, ולא נאמר ׳אִיתּוֹ׳ – שיש חילוק בלשונות הללו, כידוע מהגר״א: ׳אִיתּוֹ׳ היינו בשווה לו – כאשר שני אנשים פועלים מתוך כוונה אחת ורצון משותף, ׳עִמּוֹ׳ היינו שאינו בשווה לו – כאשר שני אנשים פועלים ויש פער ביניהם. התורה מציינת כי יש חיוב לסייע בפריקת הבהמה בצורה מסויימת: ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, ולא ׳אִיתּוֹ׳, אל תהיה שווה לו, שלא תשכח את עניין השנאה.

פרשת יתרו

״וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״ (שמות יט, ב). התורה מתארת שתי חניות, חניה גשמית וחניה רוחנית; נאמר ״וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר״ כנגד החניה הגשמית, ומוסיפה התורה ״וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר״ כנגד החניה הרוחנית. כל ישראל התאחדו וחפצו לקבל את התורה, ולכך נאמר ״וַיִּחַן״, לשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד (רש״י).

לא כל מהלך קבלת התורה היה באופן זה: להלן נאמר ״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה, וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה׳״ (שמות יט, ח), התורה נוקטת לשון רבים – ״וַיַּעֲנוּ״ ״וַיֹּאמְרוּ״, ובמקרא אחר מצינו: ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה׳ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ (שמות כד, ג) – לשון יחיד ולשון רבים, מדוע?

בתחילה העם חנה נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד, מתוך רצון אחיד לקבל את התורה. ״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״ – זוהי תגובת העם בשומעם את דברי משה. פסוק זה מתייחס אל מצוות העשה, מצוות אלו יכולות להתקיים בכמה רמות הידור, איש איש לפי מעלתו. ולכן נאמר ״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״: כאשר משה פירט באוזניהם את מצוות התורה העם הגיב ״יַחְדָּו״ – כולם הגיבו, ברם, תגובה זו לא הייתה שווה, אלא ״וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם״ ״וַיֹּאמְרוּ״ – לשון רבים, כל אחד לפי מעלתו.

לאחר מכן פירט להם משה את האיסורים – מצוות לא תעשה. בדברים הללו כולם שוים, וכלל ישראל נמנע מעשיית פעולות האסורות בצורה אחידה. אף שיש הבדל בין אדם לאדם; האחד נפשו מרוממת ביותר, ויש בו יראה פנימית גבוהה מרעהו – לגבי אי הפעולה החיצונית כולם שוים. אדם הנמנע מלחלל שבת זהה לאדם אחר, אף שיתכן והוא ירא שמיים במדרגה גבוהה יותר. וזהו שנאמר: ״וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ נַעֲשֶׂה״, לשון יחיד ולשון רבים, כלפי המעשה החיצוני כולם זהים (״וַיַּעַן״) וכלפי הגיון הלב הפנימי ישנו הבדל (״וַיֹּאמְרוּ״), כל אחד לפי מעלתו הרוחנית.

ולכן הוסיפה התורה לכתוב ״וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ״, כאשר האדם מדבר הקול יוצא מן הגוף; קול מסמל עניין שאינו פנימי, עניין חיצוני. התורה רצתה להדגיש כי ההימנעות החיצונית לבדה הייתה שוה בכולם – הקול לבדו היה ״קוֹל אֶחָד״ – אך מחשבת הלב היתה שונה בכל אחד ואחד, לפי דרגתו.