סלסלה

פרשת כי תשא

״וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ״ (שמות לב, א). אהרן ניסה לעכב בעדם, ״פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי״ (שמות לב, ב), ׳אמר אהרן בליבו: הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן הן, שמא יתעכב הדבר ובתוך כך יבא משה. והם לא המתינו ופרקו מעל עצמן׳ (רש״י).

וכן להלן, לאחר שנוצר העגל, נאמר ״וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו, וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה׳ מָחָר״ (שמות לב, ה). אהרן ביקש לבנות את המזבח, לבדו; ׳מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא׳ (לשון רש״י) – אהרן חפץ לדחות את העם בבנייה איטית של המזבח, מתוך תקווה שמשה ישוב בינתיים. התורה מעידה על טוהר כוונתו של אהרן, ״וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה׳ מָחָר״, כפי שמפרש רש״י: בליבו היה לשמיים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום – זהו ״חַג לַה׳ מָחָר״.

בשעה שמשה ירד מן השמיים, אמר לאהרן ״מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה״ (שמות לב, כא) – משה מאשים את אהרן באופן אישי, מדוע הבאת על העם את החטא הלזה. ואף לאחר זמן, אהרן נתבע על עוון העגל: ״וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה׳ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ״ (דברים ט, כ), נגזר על נדב ואביהוא שימותו.

ולכאורה, אהרן ניסה לעכב בעדם, ככל האפשר, ומדוע חטא זה תלוי בו? וביותר, אהרן ראה שהרגו את בן אחותו; חור עמד והוכיח את ישראל, שלא יחטאו בעגל – קמו עליו והרגוהו, אהרן ראה זאת ובנה להם מזבח (פרקי דרבי אליעזר מה׳). ואם כן, אהרן התעסק בעגל מחמת פיקוח נפש – ומדוע נתבע על כך?

כידוע, הקב״ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה (בבא קמא נ, א). בכל אדם ניטעו כוחות ייחודיים, ומוטל עליו להשתמש בהם לעבודת ה׳. אהרן היה איש השלום – אהרן ניחן ברַכּוּת ונעימות אשר אפשרו לו להרבות בשלום, עליו נאמר: ״וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל״ (במדבר כ, כט), האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו (רש״י).

אהרן נתבע על שלא השתמש בכוח השלום, שהיה לו לומר באזני העם דברי רכות, שלא ימהרו להמיר את משה בעגל ומסיכה; הדברים הללו היו מתקבלים בלב העם – שלא כמו דברי חור בן אחותו, שהיה מוכיח את העם, בדברים קשים, עד שהרגוהו.

אהרן בחר להתנהג בדרך אחרת, לנסות להניא את העם בדרך פיזית – לנסות לעכב את העם בהבאת נזמי הנשים ובניית המזבח. ועל זה אמר משה ״מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה״, ״הֵבֵאתָ״ בנימה אישית – אף שכוונת הדברים רצויה דרך הפעולה אינה רצויה, שהיה לך לדבר עימם בנועם עד שיחזרו לדרך הישר. ומשום כך נתבע אהרן עד אשר ״הִתְאַנַּף ה׳ מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ״, על דרך הפעולה.

יום הפורים

קראנו במגילה ״לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר״ (אסתר ח, טז), אמר רב יהודה: ׳אורה׳ זו תורה (מגילה טז, ב), ׳שגזר עליהן המן שלא יעסקו בתורה׳ (לשון רש״י). וכן מובא בתרגום ״לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה״ – ״ליהודאי הות רשותא למעסק באוריתא״.

״בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם״ (איכה ג, ו), אמר ר׳ ירמיה זה תלמודה של בבל (סנהדרין כד, א). התלמוד הבבלי נמשל לחושך, כפי שמפרש רש״י ׳שתלמודם ספק בידם׳; דרך הלימוד כרוכה בתמיהות וקושיות, בצורה מתפתלת ודקדקנית – עד שמגיעים לחקר הסוגיא, וזהו ה׳חושך׳ בלימוד התורה.

וכעין הדברים הללו מצינו בגמרא ׳אמר רב אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו׳ (עירובין יג, ב). וממשיכה הגמרא: ׳תנא לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה׳.

אם ׳לא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו׳ כיצד היה ׳מאיר עיני חכמים בהלכה׳? אלא, כאשר היה רבי מאיר מקשה על חבריו היה בכך הארה לתורתם – אף שלא יכלו לעמוד על סוף דעתו, היו שאלותיו מחדדות את לימודם; שכך היא דרכה של תורה, מתוך השאלות תתברר ההבנה – מתוך החושך יבקע האור.

בתקופת מרדכי ואסתר כלל ישראל היה שרוי בחשכה, לימוד התורה נאסר, כך שהיה לימודם בחשאי, מתוך הדחק – ללא יכולת לעיין היטב בדברים, לימוד עראי, תורה שיש בה שאלות ותמיהות. אך בסוף “לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה” – זו תורה, תהליך הלימוד הינו אור המגיע אחרי החושך – ״הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל״ (ישעיהו ט, א), ולכן דרשו חז״ל ״אוֹרָה” – זו תורה.

פרשת תצוה

פרשתנו פותחת בעניין הדלקת המנורה, ״וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד, בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה׳, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות גז, כ – כא).

והנה, בפרשת תרומה, הקב״ה מצווה את משה על עשיית השולחן, ״וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ״ (שמות כה, כג), התורה מונה את פרטי השולחן, ומוסיפה בסיום העניין ״וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד״ (שמות כה, ל) – להשמיע על מהות השולחן, על עניינו; יש לתת את לחם הפנים על השולחן.

מעתה יש לבאר, מפני מה לא הוזכר עניין ׳הדלקת המנורה׳ בפרשת עשיית המנורה – כשם שהוזכר לחם הפנים בפרשת עשיית השולחן, ומדוע עניין ׳הדלקת המנורה׳ קובע מקום לעצמו?

המנורה מהווה סמל לחכמה, לחכמת התורה, כפי שאמרו חכמינו ׳הרוצה שיַחְכִּים – ידרים׳, וסימן לדבר ממיקום המנורה, שהייתה בדרום (בבא בתרא כה, ב). חכמה זו אינה ניתנת להשגה בשכל אנושי, אלא, כאשר האדם עוסק בתורה מתוך נקיות הדעת ויתר קנייני התורה, הקב״ה מסייע לו בהבנת הדברים – הרי הוא זוכה לסייעתא דשמיא בדרך פלאית.

אף בהדלקת המנורה מצינו כעין זה; התורה דורשת כי ההדלקה תיעשה מ״שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר״ – מטיפת השמן הראשונה היוצאת מן הזיתים, משמן הנוצר בהליך כתישה, ׳ואינו טוחנו בריחים כדי שלא יהא בו שמרים׳ (רש״י), שמן נקי בתכלית הנקיות. השמן משמש ״לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד״ – ׳מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה׳ (רש״י), ישנו מעשה הדלקה, אך הימשכות ההדלקה הינה ׳מאליה׳ – בדרך פלא.

הדברים הללו מקבילים ללימוד התורה; יש לעסוק בתורה מתוך נקיות הדעת, ברמה הגבוהה ביותר, וכן יש בלימוד התורה עניין פלאי – כאשר האדם משתדל בעסק התורה הקב״ה מסייע לו בהבנתה – האדם ׳מדליק׳ אך השלהבת עולה ׳מאליה׳. ולכן התורה מייחדת את עניין השמן בפני עצמו, להשמיענו על המימד הפלאי הטמון בו, ואת הנמשל לחכמת התורה.