סלסלה

פרשת צו

״וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״ (ויקרא ו, ה). ׳ומנין שלא יהא דבר קודם על המערכה לתמיד של שחר, תלמוד לומר העולה׳ (לשון רש״י), ״וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים״ – ׳עליה׳, על עולת בוקר השלם כל הקרבנות כולם. מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערבים (רש״י).

סדר הקרבנות נפתח ומסתיים בקרבן העולה – תמיד של שחר ובין הערבים. חז״ל משתמשים במטבע לשון ייחודי: ׳עליה הַשְׁלֵם כל הקרבנות כולם׳ (פסחים נח, א), עולת הערב משלימה את סדר הקרבנות.

כידוע, עבודת הקרבנות הינה ביום, ככתוב ״אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה׳ בְּמִדְבַּר סִינָי״ (ויקרא ז, לח), מכאן למדנו: ביום, ולא בלילה (מגילה כ, ב. רמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות ד, א).

וכן מודגש בפרשת העולה: ״וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה׳ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד, אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם״ (במדבר כח, ג – ד). שני הכבשים הללו מוגדרים ליחידת זמן מסויימת – ׳יום׳, בפתיחת היום ובסיומו.

ולכן התנסחו חז״ל בלשון ׳השלמה׳ – עליה הַשְׁלֵם כל הקרבנות כולם, לשון המתאימה לעולת הערב, הקרבן שמשלים את היום, המסיים את זמן ההקרבה.

פרשת ויקרא

ישנם שלש דרגות בקרבן אשם – עשירות, דלות, ודלי דלות; האדם מביא את הקרבן לפי מצבו הכלכלי.

העשיר מביא מן הצאן, ״וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה׳ עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן הַצֹּאן כִּשְׂבָּה אוֹ שְׂעִירַת עִזִּים לְחַטָּאת, וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ״ (ויקרא ה, ו).

העני מביא מן העוף, ״וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַה׳, אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה״ (ויקרא ה, ז), וזה מועיל לכפרתו ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ״ (ויקרא ה, י).

ממשיכה התורה: ״וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת״ (ויקרא ה, יא), דלי דלות. ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא מֵאַחַת מֵאֵלֶּה וְנִסְלַח לוֹ״ (ויקרא ה, יג).

אם נתבונן בלשון הכתובים, נבחין: בעשירות ובדלות נאמר ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ״, ואילו במביא אשם מן הסולת נאמר ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ״, מה פשר שינוי הלשון?

בתחילת פרשתנו נאמר ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה׳ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ, וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה״ (ויקרא ב, א).

רש״י מביא את דברי הגמ׳ במנחות (קד, ב): לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה – מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.

יסוד הדברים: כאשר האדם מנדב ונותן במסירות מהמעט שיש לו, הרי הוא בבחינת ״וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב״ – יש בזה נתינה נפשית, מעומק ליבו. כשאדם בעל יכולת מביא קרבן, אף שהוא רצוי כלפי מעלה, אין לו את מעלת החסרון – יש לו מציאות כלכלית מעבר לקרבנו – אין לו את הרגשת העדר שיש לעני; לעני יש מעט ממון, ומן המעט הוא מביא לשמיים – מתוך תחושת החסרון.

מעתה יתבאר בקרבן אשם: אצל המביא את קרבנו מן הצאן או מן העוף נאמר ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ״, כביכול ״מֵחַטָּאתוֹ״ ולא כל חטאתו, ואילו אצל המביא מן הסולת נאמר ״וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ״, סולת זו עוקרת את מציאות החטא בשלימות.

כפי שמצינו, הממון משפיע על עומק כוונת מקריב הקרבן; כאשר למביא הקרבן ישנה יכולת כלכלית אין ליבו נשבר בקרבו, ולכך הכהן מכפר ״מֵחַטָּאתוֹ״, נשאר משהו ממציאות החטא. ואילו העני, שאין לו מאום, הכהן מכפר ״עַל חַטָּאתוֹ״, לפי שנתינתו בשלימות.

פרשת פקודי

״וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה״ (שמות לח, כב). כתב רש״י: ׳אשר צוה אותו משה אין כתיב כאן, אלא כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני – כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל, מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו, אמר לו, כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה בְּצֵל אֵל היית – כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה, המשכן תחלה ואחר כך עשה כלים׳.

וכך מובא בברכות (נה, א): בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב״ה למשה לך אמור לו לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים, הלך משה והפך, ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן. אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן, כלים שאני עושה להיכן אכניסם, שמא כך אמר לך הקב"ה; עשה משכן ארון וכלים, אמר לו: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת.

יש לדקדק בדברים הללו: מדוע משה ׳הפך׳ את הציווי והורה לבצלאל לבנות את כלי המשכן קודם המשכן? ועוד, איזו ייחודיות מצינו בדברי בצלאל, עד שדרשו חז״ל ׳בצלאל על שם חכמתו נקרא׳; מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ומהי ׳חכמתו׳ של בצלאל?

משה ציוה את בצלאל שיבנה את הכלים והמשכן, ללא הקפדה על סדר הדברים. משה היה סבור כי תכלית בניית המשכן – מקום להשראת השכינה – תהיה בכל מצב, אף שכלי המשכן יווצרו לפני המשכן עצמו.

ענה לו בצלאל ׳מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים׳; תכלית המשכן הינה רוחנית, ליצור מקום להשראת השכינה. ואמנם, השראת השכינה נוצרת על ידי בני האדם – על ידי נדבת ליבם למען המשכן, מעון לשכינה. וכיון שכך, יש ליצור את המשכן כדרך בני אדם, כדרך ׳מנהגו של עולם׳ – לבנות את המשכן בתחילה ואחר כך ליצור את הכלים. להשמיענו כי הכל תלוי במעשי האדם – אף יסוד השראת השכינה, וזוהי חכמתו של בצלאל.