סלסלה

פרשת מצורע

״וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״ (ויקרא יד, לה), חכמינו דרשו מן הפסוק הלכה ייחודית בדיני הנגעים: ׳בית האפל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו׳ (נגעים ב, ג). דין זה נלמד מלשון הכתוב ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״ – ׳נִרְאָה׳ משמע ממילא, ללא צורך בפעולות נוספות. ועוד, נִרְאָה לִי – ׳לי ולא לאורי, נמצא שאפלתו הצלתו, דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים׳ (רש״י סנהדרין צב, א).

הגמרא בסנהדרין (צב, א) מציגה תובנה מהלכה זאת: ׳אמר רבי אלעזר, לעולם הוי קבל וקיים׳. ומפרש רש״י, ׳הוי עניו ותחיה. ׳קבל׳ לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל׳. כפי שמצינו בבית האפל – אדם המתנהג בשפלות וענווה, נשכר, ׳אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו׳.

ונראה לבאר את ההקשר בין ׳אפילה׳ ל׳ענווה׳, ומתוך כך נשכיל להבין את שורש ההלכה של ׳בית האפל׳: מידת הענווה נקנית מתוך הכרה במערכת הרוחנית, כשהאדם מתנהג בכל הליכותיו כדיני התורה הרי הוא כפוף לתורה – הוא מכיר שישנה מערכת ׳מעליו׳, ובכך הוא קונה את מידת הענווה.

אדם הנמצא בבית אפל שרוי במקום סגור, פנימי, ללא קשר עם העולם החיצוני. מאידך, אדם הנמצא בבית עם חלונות, יש לו ׳קשר׳ עם הנעשה בחוץ, יש משהו ׳חיצוני׳ החודר לתוך הבית, הוא חשוף לעולם בחוץ.

וזו ההקבלה לענווה – ׳ענווה׳ הינה תוצר של עניין פנימי, מתוך הכרה ברורה של הגבולות והמגבלות. כאשר ישנה ערבוביה עם עניינים חיצוניים אי אפשר לקנות את מידת הענווה.

ולכן אמרה התורה ״כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת״ – בית האפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. נגע הצרעת מוגדר במצב אחד: כאשר קיים חיבור בין האדם לעולם החיצוני, חיבור הגורם לאדם לחרוג מפנימיותו האישית, חיבור המוסיף לו תכונות חיצוניות – גסות הרוח, לשון הרע, צרות עין. בגין הדברים הללו האדם לוקה בנגעים.

אין רואים את הנגעים בבית האפל – הנגעים הללו אינם משויכים לפרשת הצרעת, שכן האדם אינו מחובר לעולם החיצוני, ולכן ׳אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו׳.

פרשת שמיני

נאמר ״וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה׳ אֶל כָּל הָעָם״ (ויקרא ט, כג).

בסיום שבעת ימי המילואים – שהעמיד משה את המשכן בכל יום ויום, לא שרתה בו שכינה, ׳והיו ישראל נכלמים, ואומרים למשה: משה רבינו, כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, לכך אמר להם: ״זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה׳״ (ויקרא ט, ו) אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה שכינה בכם ותדעו שהמקום בחר בו׳ (רש״י). אהרן החל לעבוד ביום השמיני, ככתוב: ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (ויקרא ו, א) – עבודתו הייתה לאחר שבעת ימי המילואים.

״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן, קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם, וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ (ויקרא ט, ז). אהרן סיים את סדר ההקרבה ועדיין לא שרתה השכינה בישראל, כמובא ברש״י: ׳כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער. ואמר: יודע אני שכועס הקב"ה עלי, ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה: משה אחי, כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי? מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל׳ (ויקרא ט, כג).

נראה לבאר את סדר הדברים: בתחילה, כלל ישראל פעלו להשראת השכינה – לכפר על עוון העגל. המעשים הללו לא הועילו, כיון שהיה צורך בתיקון יסוד מעשה העגל – מעשה אהרן. אהרן נצטווה ״קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת״ (ויקרא ט, ב) – עגל כנגד עגל, להודיע שהקדוש ברוך הוא מכפר לו על מעשה העגל שעשה (רש״י).

ואף אהרן, בשעה שהקריב, לא השרה שכינה בישראל. בכדי לכפר על עוון העגל ולזכות להשראת השכינה היה צורך לזקק את המעשה מעיקרו; אהרן הקריב את העגל מתוך הוראה – שנצטווה ״קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת״, ואילו להשלמת הכפרה היה צורך בעניין נוסף – עניין עצמאי. אהרן ביקש רחמים שתשרה השכינה, ועשה זאת מדעתו, ללא שנצטווה. בקשת הרחמים פעלה כנגד מעשה אהרן בעת העגל, שהלך ופעל מדעתו – באופן עצמאי. ובכך הושלמה הכפרה – הן מצד העם והן מצד אהרן, וזכו להשראת השכינה.

חג הפסח

״וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה׳״ (שמות יב, יא).

התורה מדגישה את עניין החפזון – הבהילות – כמאפיין משמעותי ביציאת מצרים; הן מצד מצרים ״וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים״ (שמות יב, לג), והן מצד ישראל ״וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם״ (שמות יב, לט), בִּבְהִילוּ יָצָאנוּ מִמִּצְרַיִם.

ויש להבין את עניין הבהילות – מדוע התורה מדגישה זאת, איזו משמעות יש בכך לדורות?

ונראה, יסוד יציאת מצרים מבוסס על עניין החפזון, הבהילות. הכתוב אומר: ״כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם״, מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו: ׳היאך נצא למדבר בלא צדה׳ אלא האמינו והלכו (רש״י). התורה מדגישה את האמונה של כלל ישראל, שיצאו למדבר ללא התארגנות מראש, כפי שנצטוו, מכח אמונתם – אמונה ללא סייג.

ולכן, התורה שוזרת את עניין ה׳חפזון׳ וה׳גירוש׳ ממצרים – להשמיענו את עוז האמונה; אם יציאת מצרים הייתה נעשית בצורה מתונה ומתוכננת לא היתה בכך ׳אמונה׳. ״וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ״, ״כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ״ – היציאה החפוזה למדבר, ללא ידיעה מראש, עדות היא על עומק אמונתם בקב״ה.

בימים אלו, שאנו חווים חוסר ודאות בעולם, נתחזק להאמין באמונה שלימה – לא לשקוע בתחושת ״הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם״ אלא להטביע בקרבנו ״כִּי אֲנִי ה׳ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״ (שמות ח, יח), הכל בהשגחה מלמעלה, ובזכות אמונה זו נזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.

ולפיכך מכונה חג הפסח ׳חג האמונה׳ – כל המאורעות ביציאת מצרים היו רצופים בגילויי אמונה. מתחילת הגאולה במצרים ועד לקריעת ים סוף.