סלסלה

פרשת במדבר

הקב״ה מצווה את משה ״שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן״ (במדבר א, ג). ״אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר א, מט), בני לוי נמנו בנפרד – ״פְּקֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם״ (במדבר ג, או).

וכתב רש״י: ׳כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה, שימותו במדבר, אמר: אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל׳.

שני הטעמים הללו באים לענות על השאלות המתעוררות במניין הלווים: א. מדוע נמנו הלווים בנפרד? ב. מדוע הלווים נמנו מבן חודש – ולא מבן עשרים כיתר העם?

ועל כך משיב רש״י, הלווים נמנו בנפרד לגודל חביבותם ׳כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו׳. והוסיף לבאר את הייחודיות במניין הלווים – ״מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם״, דווקא, לפי שנגזרה גזירה.

מובא בירושלמי (ר״ה פ״א ה״ג) ׳בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה מקיימה רצו אחרים ‏מקיימים אותה. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה ‏תחילה, מאי טעמא ״וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ (ויקרא כב, ט) אני הוא ששימרתי ‏מצותיה של תורה תחילה׳. ההתנהלות של הקב״ה בבריאה חופפת להוראות התורה, ׳גוזר גזירה ומקיימה תחילה׳.

הקב״ה נשבע ״אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה׳ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי״ (במדבר יד, כח – כט), ולכן נמנו בני לוי בצורה ייחודית – מבן חודש ומעלה, כדי שלא יהיו בכלל שבועה זו; שהקב״ה משמר את הציווי תחילה.

זהו שכתב רש״י ׳צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה, שימותו במדבר, אמר: אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי שלא טעו בעגל׳.

פרשת בהר

״וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד״ (ויקרא כה, לט), אופן התנהלות העבודה בעבד עברי שונה מיתר העבדים; עבד עברי אינו עובד ״עֲבֹדַת עָבֶד״ – ׳עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד. שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו׳ (לשון רש״י).

וכן ״לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ (ויקרא כה, מג), התורה מדגישה וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ – שלא להעבידו במלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו: ׳החם לי את הכוס הזה׳ כשאינך צריך לכך, או ׳עדור תחת הגפן עד שאבוא׳ – פעולה שאין אתה זקוק לה. שמא תאמר, אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו – ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר ״וְיָרֵאתָ״ (רש״י).

ולהלן, בעבד ואמה כנענים, ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״ (ויקרא כה, מו). התורה שבה וכותבת את האיסור לרדות בפרך ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״.

ויש להבין: מפני מה נכפל העניין – מה נוסף בכתוב זה על האמור קודם? ועוד, כאן התורה אינה מוסיפה ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ כפי שנאמר לעיל, מה פשר הדברים?

ונראה לומר, הפסוק הראשון קבע כי אין להעבידו שלא לצורך ואילו פסוק זה עוסק בעבודה לצורך. והיינו, אם יש לאדון אפשרות לבצע את העבודה בצורה שונה, שתקל על העבד – כגון לחלק את העבודה בין כמה עבדים, ולא עשה זאת, הרי הוא בכלל ״לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״, שיכל לעשות את העבודה בעניין אחר.

ולכן ציינה התורה ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״ – כפי שמפרש רש״י: להביא נשיא בעמו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך. נשיא ומלך יכולים לחלק את העבודה בין כמה עבדים, מטבע הדברים. וזהו אופי האיסור: במקום שיש לך יכולת לכך, הרי אתה מחוייב להמעיט בנטל העבודה, שלא להחשב כרודה בפרך.

ולכך לא הוסיפה התורה ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ – שאין מדובר פה בעניין המסור ללב, שהכל רואים את נחיצות העבודה – שהכתוב עוסק בעבודה לצורך, ולא נאמר אלא ״לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ״.

פרשת קדושים

״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (ויקרא יט, יז). התורה מציינת את עניין השנאה ״בִּלְבָבֶךָ״, כפי שמסביר הרמב״ן: ׳בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם, כמו שאמר ״בִּשְׂפָתָיו יִנָּכֵר שׂוֹנֵא״ (משלי כו, כד) הזכיר הכתוב בהווה׳.

וממשיכה התורה: ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה׳״ (ויקרא יט, יח). מהי נקימה ומהי נטירה? ׳אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך׳ – זוהי נקימה. ׳אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני מגלך׳ – זוהי נטירה (ספרא).

אף האיסורים הללו, הנקימה והנטירה, עניינם בלב האדם. כמדויק בלשון החינוך באיסור הנקימה: ׳ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וקבע בלבו לשנא חברו על שהרע לו – עד שיגמלהו כרעתו – עבר על לאו זה׳ (מצוה רמא). וכן באיסור הנטירה: ׳שנמנענו מלנטור בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל. ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו׳ (מצוה רמב).

ויש להבין בכללות הדברים, האיך אנו מחייבים את האדם במחשבת הלב? כידוע, כלל הוא בידינו: ׳דברים שבלב אינם דברים׳ (קידושין מט, ב), כאשר האדם חפץ לקנות דבר מה הקניין ייקבע על פי מעשיו – ולא ע״פ הרהורי ליבו, שכן ׳דברים שבלב אינם דברים׳. עקרון זה מנחה אותנו ביחס לתוקף מחשבת הלב, וכיצד האדם עובר ב׳לא תעשה׳ במחשבת ליבו?

והנה, יסוד האיסורים הללו אינו שייך ל׳מעשה׳, כפי שנאמר ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״ – התורה ציוותה על השנאה שבלב, ואף הנקימה והנטירה עיקרם בלב האדם, כמובא בחינוך.

ואם כן, אין מקום לשייך לזה את המימרא ׳דברים שבלב אינם דברים׳; שכן, דברים שבלב בטלים הם בתורת הקניינים – במקום שעיקרו עשיית מעשה אין משמעות למחשבת הלב, שהמחשבה טפלה למעשה. ברם, במקום שעיקרו הינו מחשבת הלב – כאיסורים הללו – ודאי שיש במחשבתו ממשות, שכן היא גוף הדבר. אדם הנוקם והנוטר מעשיו נובעים ממחשבות ליבו הרעות, ומעשיו טפלים למחשבתו. ושייך לחייבו על מחשבות אלו שהם שורש האיסור.