סלסלה

פרשת שלח

המרגלים נשלחו לתור את הארץ, ״וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב, וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים, וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ״ (במדבר יג, יח – כ).

לאחר ארבעים יום שבו המרגלים, והחלו לתאר את קורותיהם; הארץ מניבה פירות משונים, ארץ אוכלת יושביה, וכל העם אנשי מידות. המרגלים הביאו נתונים נכונים – בכל מקום שעברו יושבי הארץ קברו מתים, ומה שאמרה התורה ״וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ״ (במדבר יג, לב) היינו על הפרשנות שהוסיפו בדבריהם, ״אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ״, שלא היה הדבר תלוי בארץ – הקב״ה עשה כן לטובתם, שיהיו טרודים באבל ולא ישימו לב לנוכחותם.

כלב ויהושע ניסו להטות את העם, שלא ישמעו למרגלים: ״וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ״ (במדבר יג, ל), ״וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד״ (במדבר יד, ז).

העם קיבל את דברי המרגלים, ולא שעו לכלב ויהושע. וביותר, לאחר ששמעו את דבריהם בשבח הארץ ״וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים״ – עד כדי כך התקבלה דיבת הארץ בליבם.

ויש להבין: מדוע העם קיבל את דברי המרגלים ללא עוררין? לכאורה, היה להם להסתפק בדבר – אחרי ששמעו עדות אחרת מכלב ויהושע, ומפני מה הייתה דיבת הארץ מוחלטת בעיניהם?

כשנדקדק בלשון הפסוקים נבחין; ״וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר פָּארָן קָדֵשָׁה וַיָּשִׁיבוּ אוֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה וַיַּרְאוּם אֶת פְּרִי הָאָרֶץ, וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ״ (במדבר יג, כו – כז). המרגלים הביאו את פירות הארץ להראות ולהודיע ׳כשם שפירותיה משונים כך יושביה משונים׳ (סוטה לד, א).

ראייה זו השפיעה על תודעת העם, ולכך קיבלו את פרשנות המרגלים. כשכלב ויהושע ניסו לטעון כנגדם, טענות הגיוניות – ״אִם חָפֵץ בָּנוּ ה׳ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״ (במדבר יד, ח) – העם רצה ״לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים״, לפי שאין תועלת בטענה שכלית כנגד מראה העיניים – הדבר היה מוחלט בליבם בגין הפירות המשונים, לפי מה שראו בעיניהם. ובזה יבואר מה שקיבלו את דברי המרגלים ללא תהיות.

פרשת בהעלותך

הקב״ה מצווה על הנפת הלווים: ״וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה׳״ (במדבר ח, יא), ״וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה׳״ (במדבר ח, יג), ״וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה״ (במדבר ח, טו).

לשם מה הונפו הלווים שלש תנופות? ׳שלש תנופות נאמרו בפרשה זו הראשונה לבני קהת, השניה לבני גרשון, והשלישית לבני מררי׳ (רש״י).

ונראה לבאר בדרך נוספת, בהקדמת דקדוק המקראות; בתחילה, בתנופה הראשונה, הקב״ה מצווה את משה ״וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם״, אהרן זקוק להניף. ובהמשך, בתנופה השנייה והשלישית, משה הניף – הקב״ה מדבר אל משה ״וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה׳״, ״וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה״. התנופות הללו מכילות מימדים שונים, כדלהלן, ולפיכך נעשו על ידי משה ואהרן בהתאמה.

הלווים קרבו לעבודה תחת בכורי ישראל, ״וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ח, יח), עבודת הקודש הייתה מוטלת על הבכורות ולפי שחטאו בעגל ניטלה מהם. ״וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ״ (במדבר ח, יט), בעצם נוכחות הלווים בעבודת הקודש ישנה כפרה על מעשה העגל.

הרי, הלווים משמשים כקרבן לכפר על מעשה העגל, ולכן נאמר: ״וְסָמְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יְדֵיהֶם עַל הַלְוִיִּם״ (במדבר ח, י), ואחר כך ״וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה׳ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (במדבר ח, יא), נזקקו לסמיכה ולהנפה זו כדין קרבן, הזקוק לסמיכה והנפה – הלווים היו בבחינת קרבן על מעשה העגל. ולפיכך אהרן הניף את התנופה הלזו, מתוקף היותו מופקד על עבודת הקרבנות.

אחר כך, הונפו הלווים על ידי משה, שהיה מופקד על הכנת העבודה, תנופה שאינה שייכת לכפרה – תנופה לשם ייחוד הלווים, לייחדם לעבודת הקודש.

ייחוד זה נעשה בשני שלבים, להבדילם מיתר ישראל ולהבדילם מן הכהנים; התנופה השנייה נועדה להבדיל את הלווים מן העם, שאינם ככלל ישראל, והם מיועדים לעבודת הקודש. התנופה השלישית נועדה להבדיל את הלווים מן הכהנים – שאין עבודת הלווים כעבודת הכהנים, וכל ייעודם הינו למלאכה מיוחדת, משא שערים ושירים. זוהי תכלית שלש התנופות, ועשייתם בידי אהרן ומשה, לפי עניין התנופה.

פרשת נשא

״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה׳, מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל״ (במדבר ו, ב – ג), הנזיר נאסר בשתיית היין, גילוח שערו, והטומאה למת.

רש״י מבאר את משמעות השם ׳נזיר׳ – ׳אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, אף כאן שפירש מן היין׳. כשנתבונן נבחין: אף שהנזיר מוכרח להימנע מדברים נוספים – גילוח השיער וההיטמאות למת, נזירותו מוגדרת ׳מן היין׳, מחמת פרישה זו הוא מקבל את שם הנזירות.

וכן הוא לשון הכתובים, ״אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר״ – ומהו אותו הנדר? ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״, זוהי בסיס הנזירות. לנזירות זו ישנן השלכות, דינים הנמשכים ממנה: ״כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ״ (במדבר ו, ה), ״כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה׳ עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא״ (במדבר ו, ו), התורה מציינת את ההלכות הללו תחת הכותרת ״כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ״, ללמדנו שאין ההלכות הללו בסיס נדר הנזירות, אלא נגזרות מ״נֶדֶר נִזְרוֹ״ – ההימנעות מן היין.

ולכן, בסיום פרשת הנזיר, נאמר: ״וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן״ (במדבר ו, כ). התורה הוסיפה לכתוב זאת ללמדנו את מהות הנזירות, אף שסיים את סדר נזירותו, שגילח את שערו – עדיין הוא מכונה ׳נזיר׳, עד שישתה יין, שהוא עיקר הנזירות.