מהות הסמיכה

פרשת פנחס

״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה׳ לֵאמֹר, יִפְקֹד ה׳ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה, אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה׳ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה, וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״ (במדבר כז, טו – יח), ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה״ (במדבר כז, כג). יהושע, איש אשר רוח בו, נבחר למלא את מקומו של משה.

הליך חניכת יהושע להנהגת העם כלל ׳סמיכה׳ – ״וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו״ ״וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו״. סמיכה זו נועדה לחנוך את תפקידו של יהושע, להאציל עליו מעמד וסמכות.

והנה, בשעה שאמר משה ״לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי״ (במדבר יא, יד), אמר לו הקב״ה ״אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו, וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ, וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם״ (במדבר יא, טז – יז). הזקנים נעשו נביאים מרוח נבואתו של משה רבינו, שאמר הקב״ה למשה ״וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם״, ׳כי אני לא אבחרם ולא אתן מרוחי עליהם, כי אני אמרתי כי אתה לבדך תשא אותם ואתה אמרת לא אוכל לשאת משא כל העם הזה, בחר לך מי שישא עמך ותתן מרוחך עליהם׳ (בעל הטורים).

מינוי הזקנים דומה למינוי יהושע, מינויים אלו באים מכוחו של משה; מנהיגותו של יהושע התקיימה מכוחו של משה, כמאמר חז״ל ׳פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה׳ (בבא בתרא עה, א). אור הלבנה מושפע מאור החמה – שאין ללבנה אור עצמי, כך במשה ויהושע, שזכה לרוחו מכוח משה.

משה סמך את ידיו בעת מינוי יהושע – מה שלא נזכר בשבעים הזקנים, מדוע?

מצינו סמיכה בהקרבת קרבן, ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ (ויקרא א, ד). כל פעולות ההקרבה ושפיכת הדמים בקרבן נועדו להשפיע על מחשבת האדם, כפי שמפרש הרמב״ן: ׳וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש׳ (ויקרא א, ט). האדם צריך לחשוב שהוא היה אמור לעלות על גבי המזבח, בעבור חטאו, והקרבן בא במקומו, ׳נפש תחת נפש׳. וזהו עניין הסמיכה: הסמיכה נועדה לסמל את מקום הקרבן והמקריב, שהקרבן בא במקום המקריב.

מעתה יבואר, הן הזקנים והן יהושע קיבלו את כוחם ממשה, ברם, האצלת הרוח על הזקנים נועדה לסייע למשה, להקל מנטל הנהגת העם, ואילו יהושע קיבל כוח ממשה להיות במקומו, להחליף את משה בהנהגת העם. ולכן משה סמך את ידיו רק על יהושע, שהסמיכה קושרת בין הסומך לנסמך – להעמיד את הנסמך במקום הסומך, מה שלא היה בהאצלת הרוח על הזקנים; שלא נועדו לעמוד במקום משה אלא לצידו, לסייע בענייני העם, ולא שייכת בהם סמיכה.

אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל

פרשת חקת

״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים״ (במדבר יט, יד). ממקרא זה דרשו חז״ל: ׳אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה׳ (ברכות סג, ב). מה פשר הביטוי ׳ממית׳ עצמו עליה?

כתב הרמב״ם: ׳אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה; אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: ״זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל״, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה׳ (הל׳ ת״ת ג, יב).

הרמב״ם מצטט את דברי חז״ל בשינוי קל, ׳אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה׳, לבאר את דבריהם ז״ל, שאין הכוונה חלילה למוות כפשוטו, שהרי התורה אמרה ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם״ (ויקרא יח, ה), ״וָחַי בָּהֶם״ – ולא שימות בהם (יומא פה, ב), וכוונת חכמינו למיתה באהלי החכמה, כך התורה מתקיימת.

כאשר אדם מת הרי הוא מתבטל ביטול גמור, כל ישותו נמוגה, ואין משמעות למציאותו. כך עלינו לגשת ללימוד התורה, מתוך ביטול גמור – עד כדי דרגת ׳מת׳, ללא סייגים, לקבל את דברי התורה. התורה מתקיימת במי שזוכה להגיע למעלה זו – האדם נעשה כלי קיבול מושלם כאשר הוא מבטל את עצמו, וזהו פשר הביטוי ׳אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה׳.

כהונת אהרן

פרשת קרח

קרח בא בטענה למשה ״כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה׳ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה׳״ (במדבר טז, ג). קרח התרעם על התנהלותו של משה, על הליכי מינוי השררה בישראל: ׳אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה׳ (לשון רש״י).

אמר קרח: אֲחֵי אבא ארבעה היו, שנאמר ״וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל״ (שמות ו, יח), עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה – אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני – שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם? והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו (רש״י במדבר טז, א).

משה השיב לטענת קרח ועדתו ״לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה׳ וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו״ (במדבר טז, יא), הקב״ה ייעד את אהרן לכהונה, ככתוב ״וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי״ (שמות כח, א), טענותיכם מכוונות כלפי שמיא – ׳בשביל כך אתה וכל עדתך הנועדים אתך על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן ולא לנו הוא המחלוקת הזה׳ (לשון רש״י).

ולהלן, לפני שנבלעו קרח ועדתו באדמה, נאמר: ״וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה׳ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי״, משה שב אל שורש הנסיבות במינוי אהרן – ״ה׳ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה״, והוסיף לומר ״כִּי לֹא מִלִּבִּי״, כפי שנבאר.

משה רבינו חפץ להדגיש את נקיות כהונתו של אהרן, ולכן אמר: ״ה׳ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה״, והוסיף לומר ״כִּי לֹא מִלִּבִּי״, א. הקב״ה מינה את אהרן לכהונה (״ה׳ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה״). ב. כל מעשיי היו ללא נגיעה אישית, אהרן התמנה מחמת ציווי השם, ורק מחמתו – אף אחר שהקב״ה ציוה על המינוי לא עירבתי רגשות אישיים; לא שמחתי בליבי על שמינה את אהרן אחי, לא ׳הסכמתי׳ בליבי שהמינוי ראוי, (״כִּי לֹא מִלִּבִּי״) – ואל לכם להלין על כהונת אהרן.