סלסלה

פרשת שופטים

״וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ״ (דברים כ, ח).

מיהו ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״? רבי עקיבא אומר: כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר ׳שמא בנה בית או נטע כרם או ארס אשה׳ (לשון רש״י).

ולכאורה, בתחילת פרשת עורכי המלחמה, מצינו מקרא הפוך: ״וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם״ (דברים כ, ג), דורשים חז״ל ״וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ – אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם (סוטה מב, א).

משמע, אף שיש בכם עוברי עבירה תנצחו במלחמה, שכן לשון חכמינו: ׳אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית׳ – ׳אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד כדאי אתם שיושיע אתכם׳ (לשון רש״י). ואם כן, מה פשר הכתוב ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״ – ׳הירא מעבירות שבידו׳ החוזר מעורכי המלחמה; הרי זכות קריאת שמע לבדה מועילה לנצח במלחמה, ומיהו ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״?

דעת רבי יוסי הגלילי כי ״הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב״ הינו ׳הירא מעבירות שבידו׳ – מובאת במסכת סוטה (מד, א), ׳רבי יוסי הגלילי אומר, הירא ורך הלבב זהו המתיירא מן העבירות שבידו, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן׳.

רש״י מביא את פירוש זה עם תוספת חשובה: ׳רבי יוסי הגלילי אומר, הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה׳. כאשר אנו מדברים על הירא מעבירות שבידו, השב מעורכי המלחמה, אין מדובר ב׳עובר׳ עבירה אלא ב׳בעל׳ עבירה.

החפץ חיים מחלק בין ׳מדבר לשון הרע׳ לבין ׳בעל לשון הרע׳; יש הנכשל לדבר לשון הרע בדרך מקרה, ואינו מורגל בכך, ויש בעל לשון הרע – המורגל בעוון זה באופן תמידי, ועונשו גדול יותר (הל׳ לשה״ר א, ג – ד). המורגל בלשון הרע נקרא ׳בעל׳ לשון הרע, שהוא קשור בחטא הלשון בקשר חזק, כדרך בעל ואשה, קשר של קיימא.

יש אדם הנכשל בעבירות, בבחינת ״אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא״ (קהלת ז, כ). אדם זה הולך למלחמה, וזכות קריאת שמע עומדת לו שינצח. ואולם, יש אדם שהוא בעל עבירה, המוחזק בחטאים בדרך תמידית, זהו האיש ׳הירא מעבירות שבידו׳ – האוחז בעבירות, ׳בידו׳, אדם זה אינו יכול לצאת למלחמה, ולא תועיל לו זכות קריאת שמע, עד שישוב מדרכו הרעה.

פרשת ראה

״כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן״ (דברים טו, ז), ישנם שני איסורים ״לֹא תְאַמֵּץ״ ו״לֹא תִקְפֹּץ״; יש לך אדם שמצטער אם יתן אם לא יתן – לכך נאמר ״לֹא תְאַמֵּץ״, יש לך אדם שפושט את ידו וקופצה – לכך נאמר ״וְלֹא תִקְפֹּץ״ (רש״י). אדם הנותן צדקה מתוך צער על חסרון ממונו, עובר על איסור אימוץ הלב.

מצינו בתורה חיובים על הרגשי הלב: ״לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ״, ״לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ״ (ויקרא יט, יז – יח), כל מהות העניינים הללו קשורים ללב האדם, לרגשותיו הפנימיים. ולפיכך, השונא את השני עובר על הלאו.

ואולם, במצוות הצדקה, שמהות המצווה אינה עניין שבלב, הצדקה הינה מעשה – שהעני יקבל צדקה, מדוע המצטער בנתינתו עובר על לאו; הנותן מתוך צער קיים את מצוות הצדקה – אף שיש כאן נתינה בלתי מושלמת, נתינה מתוך צער, סוף סוף יש כאן נתינה, ומעשה הנתינה עשוי, ומפני מה המצטער עובר על ״לֹא תְאַמֵּץ״?

הגמרא מביאה שיחה שהתנהלה בין רבי עקיבא לטורנוסרופוס הרשע, ׳וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם, אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם׳ (בבא בתרא י, א). רבי עקיבא שוטח בפנינו את היחס הנכון ל׳עניות׳, הקב״ה יצר מצב של עוני בשביל כלל הבריאה – לזכות את האדם בנתינה לזולתו, להציל את האדם ׳מדינה של גיהנם׳.

הקב״ה לא ציוה על הצדקה בשביל להשלים את חסרונותיו של העני, מצווה זו נוצרה עבור נותן הצדקה, להצילו מדינה של גיהנום. ואם כן, עיקר מצוות הצדקה אינו תלוי במעשה הנתינה גרידא, כי אם בנתינת הנותן. ולכן המצטער בנתינתו עובר על לאו, שכן בצערו הוא מחמיץ את עיקר העניין – לזכותו במעשה הנתינה, וזהו “לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ״.

פרשת עקב

״הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף ה׳ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה׳ נֹתֵן לָכֶם״ (דברים יא, יז).

האור החיים הק׳ מבאר את הנאמר ״וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ״, שהרי זה טבע הדברים – אם יתקיים ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר״ לא יהיה יבול, ומדוע הוסיפה התורה ״וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ״? ׳לומר, אפילו תזרעו האדמה בהמשכת נהרות ומעיינות, לא תוציא מה שאתם מובילים לה׳ (לשון האוה״ק).

ונראה לבאר את הדברים באופן אחר: מובא במסכת תענית (ג, ב) ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״ מן העבים ומן הרוחות, אתה אומר מן העבים ומן הרוחות או אינו אלא מן המטר, כשהוא אומר ״וְלֹא יִהְיֶה מָטָר״ הרי מטר אמור, הא מה אני מקיים ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״ מן העבים ומן הרוחות.

הפסוק מתאר כמה שלבים: ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״ (שלא יהיו עננים ורוחות), ״וְלֹא יִהְיֶה מָטָר״ (כפשוטו), ״וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ״ (כפשוטו). העונשים הללו אינם מתרחשים בעת ובעונה אחת – שהרי אם לא יהיו עננים ורוחות – לא יהיה מטר, ואם לא יהיה מטר – האדמה לא תתן את יבולה, אלא, הכתוב מציין עונש מתגלגל; כל אחד עומד בפני עצמו.

נאמר ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר״ (משלי כה, יד), ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן״ כאשר יהיה תוחלת שוא, כשהשמים מתקשרים בעבים והרוח מנשבת, ואדם מצפה שיבוא גשם ולא בא, והם מצטערים וכלות עיניהם כך איש המתפאר ומתהלל במתת שקר – שמתחייב לתת צדקה לעניים ואינו נותן, והעניים מצפים להבטחתו לשווא (רש״י). הרי שיש מצב ׳נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן׳, יש עננים ורוחות ואין גשם; מצב הגורם צער לבריות, המצפים לביאת הגשמים.

עתה יבואר המקרא באר היטב: ״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ״, התורה מתארת עונש מתגלגל – מצבים שונים שיארעו כאשר יהיה חרון אף.

״וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם״ – לא יהיו עננים ורוחות; לא יהיה מטר והאדם לא יצפה למטר. ״וְלֹא יִהְיֶה מָטָר״ – יהיו עננים ורוחות אך לא יהיה מטר; האדם יְפַתֵּחַ תקווה לירידת המטר, לשווא. עונש זה קשה מקודמו, שכן יש בו צער רב יותר, כפי שנשמע מדברי שלמה ״נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן״. ״וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ״ – אף אם ירדו גשמים האדמה לא תצמיח; מכה זו קשה מכולן, שירד הגשם ללא תועלת.