סלסלה

פרשת נצבים

״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל״ (דברים כט, ט). מהו ביאור לשון ׳נִצָּבִים׳?

מצאנו בכמה מקומות לשון כעין זו: ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ״ (בראשית כח, יג), ״וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה״ (בראשית לז, ז), ״וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ״ (שמות ב, ד), ״וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר״ (שמות יט, יז), ״וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרֶח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב, וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם״ (במדבר טז, כז).

רש״י מבאר בשתי מקומות את לשון ׳נִצָּבִים׳. יוסף חלם ״וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה״ – קמה וגם נִצָּבָה, שני עניינים; קָמָה אֲלֻמָּתִי – נזקפה, וְגַם נִצָּבָה – לעמוד על עמדה בזקיפה (לשון רש״י). וכן במקרא האמור אצל דתן ואבירם, ״וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם״, ׳נִצָּבִים׳ לשון זקיפות קומה.

קומה זקופה מסמלת עמידה קבועה ויציבה, ללא שינויים. זהו ביאור יתר הכתובים; ״וְהִנֵּה ה׳ נִצָּב עָלָיו״ הקב״ה ניצב על יעקב ׳לשמרו׳, כפי שכותב רש״י, נִצָּב עָלָיו – שמירה תמידית. וכן ״וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק״, מרים עמדה על מקומה בקביעות, ״לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ״.

וכן בפרשתנו, ״אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. כלל ישראל מגיעים לקבל על עצמם את חוקי התורה, אין זו קבלה בעלמא, כלאחר יד, אלא קבלה עצמית מתוך מהלך חשיבתי ממושך. התורה מבטאת זאת במילה ׳נִצָּבִים׳; קבלת החוקים נעשתה כשהעם ׳נִצָּבִים׳, קבועים במחשבה תמידית – זוהי קבלה שיש בה תוקף ומשמעות.

פרשת כי תבוא

״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ, וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו, וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר״ (דברים כו, יז – יט).

הפסוקים הללו מתארים את הקשר בין ישראל לקב״ה; ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם״ עם ישראל ׳מאמירים׳ את הקב״ה – מבדילים ומפרישים את הקב״ה, לקבל עול מלכות שמיים עליהם, תוך פרישה מאלהי הנכר. וכן ההפך, ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם״, הקב״ה הפריש את ישראל להיות לו לעם סגולה.

כאשר נדקדק, נבחין: כלפי החלק הראשון, שעם ישראל מבדיל את הקב״ה, נאמר פסוק אחד – ״אֶת ה׳ הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ״. ואילו כלפי החלק השני, שהקב״ה מייחד את ישראל, נאמרו שני פסוקים: ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו״, וכן ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה׳ אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר״.

הגמרא במסכת ברכות (ז, א) מביאה כי משה ביקש מהקב״ה שלשה דברים; ׳בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו׳, ׳בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו׳, ׳בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה ונתן לו׳. הרי מפורש, אף שהשכינה שורה על ישראל לרום מעלתם, היה צורך לבקש שלא תשרה השכינה על יתר האומות – שתשרה השכינה על עם ישראל בלבד.

זהו ההסבר לאריכות לשון הכתובים בפרשתנו. ״וַה׳ הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו״, הקב״ה מייחד את ישראל ״לְעַם סְגֻלָּה״ – עם חביב, ומתוך כך יזכו להשראת השכינה. ואחר כך מוסיף הכתוב ״וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם״, כנגד בקשת משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, שתשרה השכינה על ישראל לבדם.

פרשת כי תצא

מצינו כמה מצוות המזכות את האדם באריכות ימים: ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״ (שמות כ, יא), ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים״ (דברים כב, ז), ״אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ״ (דברים כה, טו). בין כל המצוות הללו שזור קשר סיבתי, ובגינו זוכה האדם לאריכות ימים.

עניין ׳אריכות ימים׳ נועד להשלים את האדם בעבודת השם; על ידי תוספת הזמן לחיי האדם יש בידו להתקרב אל הבורא. התורה מציינת את המדרגה השלמה באהבת השם, ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (דברים ו, ה), הדרך לזכות לקרבת אלוקים מושלמת תלויה באהבת השם; לאהוב את השם בשני היצרים, הטוב והרע (״בְּכָל לְבָבְךָ״), מתוך מסירות נפש (״וּבְכָל נַפְשְׁךָ״), ותוך כדי הקרבת הממון (״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״).

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות (ברכות לג, ב). אדם המנסה להוסיף לשון תחנונים בתפילתו ׳על קן ציפור יגיעו רחמיך׳ – כשם שהקב״ה מרחם על האם, שציוה ״לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים״ (דברים כב, ו) – משתקין אותו, לפי שמצוות שילוח הקן גזירת מלך היא, ׳והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חקי גזרותיו, להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו אף בדברים שיש לשטן ולעכו"ם להשיב עליהם ולומר מה צורך במצוה זו׳ (לשון רש״י).

כאשר האדם מקיים את מצוות שילוח הקן, מתוך מהות המצווה – גזירת מלך, ללא הבנת הדבר, הרי הוא מכופף את היצר הרע לעבודת השם; זוהי אהבת השם ״בְּכָל לְבָבְךָ״, יצר הטוב ויצר הרע.

כיבוד אב ואם הינה מצווה המובנת בשכל האדם, ההבנה שצריך לכבד את ההורים משותפת לכל אומות העולם. מצווה זו מתאימה לעניין ״וּבְכָל נַפְשְׁךָ״ – לקיים את רצון השם מתוך מסירות הנפש, דבר המתקבל על הדעת בכיבוד אב ואם, שהם המעמידים של האדם בעולם הזה.

מצוות משקולות הצדק כנגד ״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״, כאשר האדם מתנהל ביושרה, וכל ענייני ממונו בדרך התורה, הרי יש בזה קרבה לקב״ה ״וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ – בכל ממונך.

זוהי הבחינה בשלושת המצוות המזכות באריכות ימים, המצוות הללו מכוונות כנגד המרכיבים המביאים לאהבת השם במעלתה השלמה.