סלסלה

חג הסוכות

אחת המצוות העיקריות בימי החג הינה ארבעת המינים. אנו נוטלים את הלולב והאתרוג ההדס והערבה ומברכים ׳על נטילת לולב׳. בפשטות, נוסח הברכה מתייחס אל הלולב, לפי שהוא תופס מקום מרכזי – הלולב גבוה מיתר המינים, וההדס והערבה אגודים בו.

ידועים דברי המדרש: ״פְּרִי עֵץ הָדָר״ אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. ״כַּפֹּת תְּמָרִים״ אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח – כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. ״וַעֲנַף עֵץ עָבֹת״ אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם – כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ״וְעַרְבֵי נָחַל״ אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח – כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים (ויקרא רבה ל, יב).

האתרוג מוכתר בכל מעלה – יש בו טעם ויש בו ריח. ואם כן, מפני מה נתקנה הברכה בנוסח ׳על נטילת לולב׳, ומדוע לא נזכר האתרוג המושלם מיתר המינים?

ארבעת המינים גדלים בתנאי אקלים שונים ובצורות גידול שונות. הערבה נזכרת בלשון הכתוב ״וְעַרְבֵי נָחַל״ (ויקרא כג, מ), ערבה גדלה על המים, המצויים לה תמיד. ההדס גדל בטיפול אישי של האדם; השקיה, דישון וגיזום. האתרוג עולה על כולם – עץ האתרוגים חשוף לפגעי מזג האוויר, למחלות ולחרקים. בכדי לקבל אתרוג מושלם יש צורך בהשגחה פרטנית ודקדקנית עד לתוצאה הסופית.

הלולב שונה לחלוטין מיתר המינים. עצי הדקל פזורים במרחב המדברי, במקום פתוח ופרוץ לרוחות, ללא מגע יד אדם ואפיק מים – מדבר. הלולב, למרות נתוני הפתיחה שלו, צומח וגדל לתפארת; גידול עצמי, ללא התערבות זרה.

הלולב ׳יש בו טעם ואין בו ריח׳, הלולב נמשל לאנשים שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים; אם נתבונן באנשים הללו, בסביבת הגידול שלהם, נראה את העמל הרב שהשקיעו. האנשים הללו גדלו במקום רחוק, ללא חממה תומכת, ללא מגע יד אדם שיורה להם את הדרך – גידול מדברי, עצמי. אנשים אלו זכו למעלתם בכוחות עצמם, מתוך עבודה עצמית.

ולכן אנו מברכים ׳על נטילת לולב׳ דווקא, להשריש בלבנו את מהות הלולב: עבודה עצמית, עמל. ארבעת המינים מסמלים את כל העם, אנשים בכל הסגנונות, אך הקבוצה החשובה ביותר לפני הקב״ה אלו ה׳עמלים׳, עמלי התורה, שמשיגים את מעלתם באופן עצמאי. אף שלא זכו להגיע למעלה העליונה – יש בהם טעם אבל אין בהם ריח, הם המיוחדים שבחבורה, כי עיקר עבודת האדם תלויה בדרך להשגת התורה, מתוך עמל עצמי, זו הברכה שאנו מברכים: ׳על נטילת לולב׳.

פרשת האזינו

משה פונה אל העם, אחר סיום שירת האזינו. ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ״ (דברים לב, מו – מז).

משה פותח בלשון רבים – ״לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״, וממשיך בלשון יחיד – ״כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם״, להשמיענו מסר חשוב, כדלהלן.

משה רבינו מצווה את כלל ישראל לשמור על עשיית דברי התורה כולה, בשלימות. במקביל לכך, מועבר מסר נוסף: בתורה ישנן מצוות רבות, פרטים והלכות – ״אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם״ (איוב יא, ט), הזכות להשיג את כל השגות התורה רחוקה מעמנו, ברם, כל אדם מישראל מקיים מצווה אחת בשלימות, מתוך שורש מהות המצווה, לכל פרטיה ודקדוקיה.

הגמרא במסכת מגילה (כז, ב) מספקת הצצה לחייהם של אמוראים שונים, מחמת איזו מצווה זכו להאריך ימים. ׳שאלו תלמידיו את ר' פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם, מימי לא קדמני אדם לבית המדרש, ולא ברכתי לפני כהן, ולא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה׳.

השאלה ׳במה הארכת ימים׳ – כפי שמפרש רש״י ׳באיזה זכות׳ הגעת לכך – מכוונת למקום ספציפי, ייחודי. ודאי ר׳ פרידא קיים את כל המצוות בדקדוק, ובכל אופן נשאלה השאלה ׳במה הארכת ימים׳; כלומר, מה הן המצוות שלך, המיוחדות לך.

וכן מובא במסכת שבת (קיח, ב): ׳אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין׳, פירוש הביטוי ׳תיתי לי׳ היינו ׳תבוא לי׳, כלומר: תבוא לי מצווה זאת, ובה ישולם שכרי (עיי׳ רש״י). ומפרש הריטב״א: ׳תיתי לי דקיימי מצות תפילין, פירוש, אע״פ שהיה שומר האחרות, היה זהיר בזה לעשותה ככל דקדוקיה וחוקותיה לגמרי, שכן כל תלמיד חכם ראוי לו לקבוע לעצמו מצוה אחת לקיומה כהילכתא׳.

ר׳ חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר ״ה׳ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר״ (ישעיהו מב, כא. מכות כג, ב). מבאר הרמב״ם בפירוש המשניות: בכדי שיזכה האדם לחיי העולם הבא עליו לקיים מצווה בשלימות, ׳ולא ישתף עימה כוונה מכוונת העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך׳, ולכן הקב״ה הרבה תורה ומצוות, ׳כי המצוות בהיותם הרבה, אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה׳. כל אדם יכול לקיים מצווה אחת בשלימות, לפי כל פרטיה ודקדוקיה.

זו אמירתו של משה, ״שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״ – אמירה כללית בלשון רבים, אמירה המתייחסת לכלל מצוות התורה. ״כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם, וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ״, אמירה ממוקדת, בלשון יחיד – על כל אדם לקיים ציווי אחד בשלימות העשייה.

וכאשר האדם מדקדק במצווה אחת לעשותה בכל פרטיה, זוכה לאריכות ימים; לכל איש מישראל יש את המצווה ׳שלו׳, והמקיים את המצווה כתכלית זוכה להבטחת הכתוב ״וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים״, כפי שמצינו בגמרא ׳במה הארכת ימים׳ – שזכו לאריכות ימים על ידי קיום מעשה מצווה ייחודי, באופן מושלם.

ראש השנה

חז״ל מתארים את הליך הדין בראש השנה: בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר ״הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם״ (תהלים לג, טו. ראש השנה טז, א).

הגמרא מביאה שלשה פירושים לכך, ׳מאי כבני מרון׳:

א. כבני אמרנא – כפי שסופרים את הכבשים, למנותם למעשר. ׳ויוצאין זה אחר זה בפתח קטן שאין יכולין לצאת כאחד׳ (לשון רש״י).

ב. כמעלות בית מרון – דרך צרה אשר בשני צדדיה עמק, ואין שני אנשים יכולים להלך בה זה בצד זה.

ג. כחיילות של בית דוד – כפי שסופרים את חיילי מלך מרון, שהיו נספרים בצאתם למלחמה, זה אחר זה (ראש השנה יח, א). המשותף לכל הפירושים הללו הינו צורת המעבר – מעבר בזה אחר זה.

ונראה לבאר כי הדוגמאות הללו שייכות אצל כל אחד ואחד; כבני אמרנא, כמעלות בית מרון, כחיילות של בית דוד.

כאשר סופרים את הכבשים, לדעת את גודל העדר לצרכי מעשר, כל כבש עומד לעצמו – אם לא יהיה ׳כבש ראשון׳ לא יהיה ׳כבש שני׳, ולא יתאפשר לקדש את העשירי למעשר – לכל כבש יש את מקומו ותפקידו.

אלו הם דברי הגמרא ׳כבני אמרנא׳ ומשמעותם אל כל אחד ואחד; לכל אדם יש את תפקידו וייעודו בעולם הזה, ועליו לחזק את הידיעה הזאת במחשבתו.

כאשר האדם מודע למעלתו בזה העולם, עליו לדעת כי היצר אורב לפתחו, מלפניו ומאחריו. כפי שכותב הרמח״ל: ׳כי כל עניני העולם בין לטוב בין לרע הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה ״פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה׳ וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי״ (משלי ל, ט). השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור׳ (מסילת ישרים א).

זהו המסר החבוי בדברי הגמרא ׳כמעלות בית מרון׳, חיי האדם בעולם נמשלו להליכה בדרך צרה, תהום פעורה משני עבריה, ועליו לצעוד במשנה זהירות, שלא יפול למלכודות היצר.

על הזהירות מן היצר יש להוסיף את השאיפה לשלמות, לדבוק בתורה ומצוותיה. כל אדם מישראל חפץ לדבוק בקב״ה, זהו רצונו הפנימי. עבודת האדם הינה לחזק ולבסס את התכונות הפנימיות הטמונות בקרבו.

זו המשמעות העמוקה לדימוי ׳כחיילות של בית דוד׳ – כל החיילים זהים בעצם מהותם, ההבדל בין החיילים נמצא בגודל השאיפה וחדוות המטרה. עלינו לשאוף לשלימות בתכלית, ולהשיג את המדרגה הגבוהה ביותר. כך נזכה בדין בראש השנה, עת ׳כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון׳.