סלסלה

פרשת נח

״וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס״ (בראשית ו, יב), דור המבול חטאו בעבודה זרה, בגילוי עריות ובגזל. חטא עמוק, חטא שיש בו השחתה לכלל הבריאה; ״כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ״ (בראשית ו, יג), אף בעלי החיים השתנו מטבע בריאתם, כפי שמביא רש״י.

דור המבול הגיע לשפל מוסרי חסר תקדים בהיקפו ובעומקו, עד שיש צורך למחות את כל הבריאה ולכונן עולם מחדש. כיצד בני אנוש הִדַּרְדְּרוּ למצב זה?

בעת לידת נח נאמר ״זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ״ (בראשית ה, כט), רש״י מפרש: ׳זֶה יְנַחֲמֵנוּ – יניח ממנו את עצבון ידינו׳. נח המציא לבני דורו דברים חשובים, להקל מעליהם את עבודת השדה; עד שלא נולד נח היו עושים מלאכה בידיהם, נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה (תנחומא בראשית יא).

ולהלן, בעת כניסת נח לתיבה התורה מציינת ״וַיִּסְגֹּר ה׳ בַּעֲדוֹ״ (בראשית ז, טז), הקב״ה הגן על נח מפני דור המבול, שלא ישברו את התיבה, ׳הקיף התיבה דובים ואריות והיו הורגים בהם׳ (רש״י). קודם כניסת נח לתיבה, היו בני דורו אומרים ׳אם אנו מרגישים בו, אין אנו מניחים אותו (להכנס לתיבה). ולא עוד אלא אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים עליו את התיבה׳ (הובא ברש״י דברים לב, מח).

כידוע, ׳כל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של מקום׳. כך למדנו מפרעה, ״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״ (שמות א, ח), כמובא בחז״ל (מדרש הגדול שם): פרעה ידע את יוסף, כפי שכל מצרים הכירו בו, אלא שכפר בטובתו ולא השגיח בו, ולבסוף כפר בטובתו של מקום, שאמר ״מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה׳״ (שמות ה, ב).

הדברים הללו שופכים אור על התנהלות דור המבול. אנשים אלו נהנו מנח, שהמציא להם הנחה והקלה, מחרישה וקרדום לעבודת האדם, וכן כלים נוספים. ואולם, בני הדור כפרו בטובתו של נח, עד שרצו לשבור את התיבה שבנה, שאמרו ׳אנו נוטלים כשילים וקרדומות ומבקעים עליו את התיבה׳ – להשתמש במה שהועיל להם כנגדו, כפרו בטובתו עד כדי כך.

זו הסיבה שהשחיתו דרכם עד שאמר הקב״ה ״קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי״ (בראשית ו, יג), כפרו בטובתו של מקום – כפי שהוכיח סופם על תחילתם, ומתוך כך הגיעו לחטוא ולהשחית את מעשיהם.

פרשת בראשית

אדם הראשון נצטווה להמנע מעץ הדעת, ״וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב, יז). ממשיך הכתוב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ״, אם האדם יהיה לבדו בני האדם עלולים לטעות בו – שתי רשויות יש בבריאה, ׳הקב״ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג׳ (רש״י), ולכן ״אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״ (בראשית ב, יח).

לאחר שאדם הראשון חטא באכילה מעץ הדעת, נאמר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם״ (בראשית ג, כב). ומפרש רש״י, ״הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ״ – הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ״וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם״ – ואם יחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות את הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה.

לכאורה, אחרי שהקב״ה זימן לאדם את חווה ״עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״, מדוע שיטעו בני האדם לחשוב ׳שתי רשויות יש בבריאה׳ – אחרי שכל הטענה הייתה ׳זה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה בתחתונים ואין לו זוג׳, כפי שכתב רש״י; ומדוע עניין זה מתעורר שנית לאחר האכילה מעץ הדעת?

הקדמונים עסקו בשאלה מהותית בהבנת סדר הכתובים: וכי האדם היה חסר דעת קודם האכילה מעץ הדעת – הקב״ה ציוה את האדם שלא לאכול מן העץ, וכי שייך לצוות לאדם שאין בו דעת?

ומפרש האבן עזרא: ׳ודע כי אדם מלא דעת היה, כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת, רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע. הלוא תראה שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדות כל אחד ואחד, והנה חכם גדול היה, ולולי שהיה כן לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה יקראם, והוא יודע ממנו שהוא בָּעָר׳ (בראשית ב, יז).

האבן עזרא סותם כדרכו במילותיו ׳רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע׳, ללא פירוט מהו אותו הדבר. ובפשטות, כוונתו כדברי הרד״ק ופרשנים נוספים, ׳וידיעת הטוב והרע פירשו המפרשים ידיעת המשגל, כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאות המשגל. וטוב הוא המותר, ורע הוא האסור. ואדם הראשון מלא דעת היה להבחין בין טוב לרע, אלא שלא היתה בו תאות המשגל׳ (בראשית ב, יז). ומוסיף הרד״ק ראיה לדבריו, אחר האכילה נאמר ״וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם״ (בראשית ג, יז), זהו עניין הדעת.

לפי הדברים הללו נבוא לבאר, כי בוודאי מציאותה של חווה ״עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״ תועיל לבטל את המחשבה ׳זה יחיד בעליונים וזה יחיד בתחתונים׳ – שכן יש לאדם זוג. ואולם, אחר שאכל האדם מעץ הדעת, ונוספה בו התאווה האנושית, נוצר חשש אחר, כפי שמדקדק רש״י בלשונו ׳ואם יחיה לעולם הרי הוא קרוב להטעות את הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה׳. בתחילה היה חשש שהבריות יטעו בו, כעת החשש שהוא יטעה את הבריות.

שכן גדול כוח התאווה, וכנודע מדברי חכמינו ׳יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא׳ (סנהדרין סג, ב), היצר מעלה סברות בכדי להסיט את האדם לעבירה. ולכן, אף שנוצרה ׳סתירה׳ לטענה של האדם שהוא ׳אלוה׳ – שכן אין הוא יחיד בתחתונים, יש לחשוש שמא יעלה בידו להטעות את הבריות אחריו, מכוח התאווה.

פרשת וזאת הברכה

״וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ, עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל״ (דברים לג, יח – יט). נחלת יששכר וזבולון התברכה בברכה ייחודית, שיתפרנסו מן הים, כלשון רש״י: ׳כי שפע ימים יינקו – זבולון ויששכר, הים נותן להם ממון בשפע׳.

זבולון ויששכר עשו ביניהם שותפות, זבולון יוצא לעסוק במסחר ועסקיו מכלכלים את יששכר, שיתאפשר לו לעסוק בתורה מתוך רווחה, ׳לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה׳ (רש״י).

והנה, על הפסוק ״כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ״ מפרש רש״י ׳יששכר וזבולון, ויהא להם פנאי לעסוק בתורה׳, כלומר, רש״י מסביר מדוע העושר (״שֶׁפַע יַמִּים״) נחשב לברכה, כיון שעל ידי כך יהיה להם פנאי לעסוק בתורה (שפתי חכמים). ׳ויהא להם פנאי לעסוק בתורה׳, להם – ליששכר ולזבולון.

ותמוה, אם הים מזמין ליששכר ולזבולון עושר רב, שיהיה להם פנאי לעסוק בתורה, מפני מה הוצרכו לערוך ביניהם שותפות – הסכם ׳יששכר וזבולון׳?

זבולון עסק בתורה, שכן הקב״ה ברכו בעושר רב, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה. ברם, לימוד התורה של זבולון נעשה מתוך ה׳פנאי׳ – זבולון עסק במסחר והיה לו ׳פנאי׳ ללמוד תורה – קביעת עיתים מדי יום. לעומת זאת, יששכר היה יושב אוהל, ״שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ״, הקב״ה ברכו בברכת יושבי האוהל: ׳הצלח בישיבת אהליך לתורה׳ (לשון רש״י). לימוד תורה של יששכר נעשה מתוך דרגת שקיעות מוחלטת, ללא שום שייכות לענייני העולם.

יששכר זכה לברכת ״כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ״, שהים יזמן לו פרנסה בשפע, ואולם בחר שלא להתעסק בענייני העולם, כי אם בתורת השם לבדה. ולכך נעשה הסכם ׳יששכר וזבולון׳, שיהא יששכר יושב באוהל ועוסק בתורה, ללא התעסקות גשמית כלל, וזבולון יזכה להשתתף בלימוד התורה בדרגה העליונה, לימוד התורה של יששכר – יושבי אוהל.

וזהו שכתב רש״י: ׳זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה׳. השותפות ביניהם לא נועדה להציל את יששכר מרעב – שכן יששכר יכל להתפרנס מן הים כזבולון, השותפות נועדה למטב את לימוד התורה של יששכר, שלא יצטרך לעסוק כלל בענייני הפרנסה, ויזכה ללמוד מתוך הדרגה העליונה – יושב אוהל.