סלסלה

פרשת חיי שרה

״וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי״ (בראשית כד, לט), ׳אֵלַי כתיב, בת היתה לו לאליעזר, והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו. אמר לו אברהם: בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך׳ (לשון רש״י). אברהם מיאן להשתדך עם אליעזר, והעדיף לפנות אל משפחת בית אביו – לבן ובתואל.

אליעזר עבד אברהם היה במעלה רוחנית גבוהה, ״וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר״ (בראשית טו, ב), אמר ר׳ אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים (יומא כח, ב). וכן להלן, ״וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ״ (בראשית כד, ב), ״הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לו״ – שהיה שליט ביצרו כמותו (בראשית רבה נט, ח), התורה מעידה על צדקותו של אליעזר. לא לחינם אמרו חכמינו ׳שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן׳ ואליעזר ביניהם (כלה רבתי ג, כד).

ומאידך, משפחת בתואל רשעים היו. בשעה שאליעזר הגיע לארם נהריים, לבן מזמין אותו להתארח בביתם, ״וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה׳ לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ, וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים״ (בראשית כד, לא), ומפרש רש״י: פִּנִּיתִי הַבַּיִת – מעבודת אלילים. וכן להלן, ״וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם, אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה״ (בראשית כה, כ), התורה מדגישה את ייחוסה של רבקה ׳להגיד שבחה, שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע, ולא למדה ממעשיהם׳ (רש״י).

ויש להבין, מדוע אברהם סירב להשיא את יצחק לבתו של אליעזר, הצדיק, ופנה אל משפחת בתואל ולבן, הרשעים; מה פשר הסירוב ׳בני ברוך ואתה ארור ואין ארור מתדבק בברוך׳?

אליעזר עבד אברהם היה ׳ארור׳, מכח קללת נח ״אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו״ (בראשית ט, כה), קללה זו נצחית עד סוף הדורות, כפי שניתן להבחין מתשובתו של אברהם ׳בני ברוך ואתה ארור׳ – שלא אמר ׳בני ברוך ובתך ארורה׳, אלא תלה הקללה באליעזר, להשמיע שקללה התלויה בראש המשפחה משפיעה על כל יוצאי חלציו, ולא תשתנה עד סוף הדורות.

׳קללה׳ המונחת על האדם מחסרת אותו, קודם הקללה היה באפשרותו להשיג משהו והקללה מחסרת זאת ממנו. הדבר אמור בכל סוגי הקללות – הגשמיות והרוחניות. ואם כן, אף שהיה אליעזר צדיק גמור, כמו שהבאנו, מכיון שהיה בכלל קללת נח ״אָרוּר כְּנָעַן״, הרי הוא נגרע בעניין כלשהו, לצמיתות, עד סוף כל הדורות, חסרון הקללה.

לכן העדיף אברהם את בת בתואל על פני בת אליעזר, אף שהיה בתואל רשע אין זה חסרון העובר בירושה – רבקה יכלה להגיע לשלימות בכל המובנים למרות רשעת משפחתה, וכפי שאכן היה, ואולם, בת אליעזר, לוקה בחסר מעצם מציאות משפחתה, שכן עניין הקללה עובר בירושה, למרות צדקתו הרבה של אליעזר, וכפי שאמר אברהם ׳בני ברוך ואתה ארור׳, ויש לי לבחור אשה ממשפחה אחרת, שלא תהא בעלת חסרון בעצם הוויתה.

פרשת וירא

״וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק״ (בראשית כא, ט). חז״ל מביאים כמה הסברים בעניין, ״מְצַחֵק״ מלשון עבודה זרה, ״מְצַחֵק״ מלשון גילוי עריות, ״מְצַחֵק״ מלשון שפיכות דמים (עיי׳ תוספתא סוטה ו, ג). שרה ראתה את התנהגותו הפסולה של ישמעאל ודרשה לגרשו מן הבית.

״וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ, וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע״ (בראשית כא, יד). ומפרש רש״י: ׳לחם וחמת מים – ולא כסף וזהב, לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה׳.

ולהלן, בפרשת העקידה, הקב״ה מצווה את אברהם ״קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ״ (בראשית כב, ב). הציווי מנוסח בלשון עקיפה (״בִּנְךָ״, ״יְחִידְךָ״, ״אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״, ״אֶת יִצְחָק״), כדי שלא תטרף דעתו, וכדי לחבב עליו את המצווה, לקבל שכר על כל דיבור ודיבור, כפי שמביא רש״י: בשעה שהקב״ה ציווה ״קַח נָא אֶת בִּנְךָ״ – אמר לו שני בנים יש לי (יצחק וישמעאל), אמר לו ״אֶת יְחִידְךָ״, אמר לו זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו, אמר לו ״אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״, אמר לו שניהם אני אוהב, אמר לו ״אֶת יִצְחָק״.

כאשר הקב״ה אמר לאברהם ״אֲשֶׁר אָהַבְתָּ״, אברהם ענה ׳שניהם אני אוהב׳. ותמוה, הרי בפרשתנו מצינו שאברהם משלח את ישמעאל בלחם וחמת מים, המינימום הנדרש, ׳לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה׳; וכיצד נשתנה יחס אברהם לישמעאל עד כדי שאמר ׳שניהם אני אוהב׳?

לאחר שאברהם משלח את הגר וישמעאל, נאמר: ״וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע, וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם, וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד, וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ״ (בראשית יד – טז). הגר התייאשה מחיי ישמעאל, והחלה לבכות על מותו.

לעומת זאת, ישמעאל התנהג בצורה אחרת, ״וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר״ (בראשית כא, יז) – ״קוֹל הַנַּעַר״ איננו קול בכייה כבכיית הגר, שכן ישמעאל לא ׳בכה׳ על מותו, אלא התפלל לקב״ה שיסייע בעדו; כפי שמפרש רש״י ׳את קול הנער – מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל׳, ישמעאל התפלל להצלתו.

אדם המתפלל לקב״ה הרי הוא מכיר בכך שהוא תלוי בחסדי שמיים, ומתוך כך הוא מתפלל. אף ישמעאל כן, תפילה זו, מעומק צרתו, העמידה את תלותו בידי שמיים, והחלה מהלך רוחני חדש בקרבו.

משלב זה פגה שנאת אברהם, ולזה השיב לקב״ה ׳שניהם אני אוהב׳ – משעה שהחל ישמעאל לשוב לדרך הישר, אף שלא השלים חוק התשובה כל צרכו אין הוא בתורת שנאה, שכן איננו בגדר ׳יצא לתרבות רעה׳. ובהמשך, ישמעאל השלים את הליך התשובה, כפי שמצינו בכתוב ״וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו״ (בראשית כה, ט), ׳מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו׳ (לשון רש״י), מכח תפילה זו חזר לבסוף לדרך הישר.

פרשת לך לך

רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט רבו ביניהם, ״וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ, הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה״ (בראשית יג, ח – ט).

ומפרש רש״י: אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה – בכל אשר תשב לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר. אברם נפרד מלוט, כלשון הכתוב ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״, אך הוא איננו ׳מתרחק׳ ממנו. מה פשר הדברים?

הנביא אומר ״אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ״ (ישעיהו ג, יא), ומבאר הגר״א, אדם שחוטא בעבירות שבין אדם למקום נקרא ׳רשע׳, ואם מידותיו מושחתות והוא חוטא בעבירות שבין אדם לחבירו נקרא ׳רע׳ – זהו שאמר הכתוב ״אוֹי לְרָשָׁע רָע״, יש עניין ׳רשע׳ ויש עניין ׳רע׳.

לוט היה רשע, כפי שהתורה מעידה עליו בעת הפרידה מאברם, ״וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם״ (בראשית יג, יא), ׳הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר: אי אפשרי לא באברם ולא באלוהיו׳ (לשון רש״י). ואמנם, אף שהיה ׳רשע׳ לא היה ׳רע׳, לוט החזיק בהנהגות בין אדם לחבירו כפי שלמד במהלך השנים; בעת שהגיעו המלאכים לסדום ״וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה״ (בראשית יט, א), מבית אברהם למד לחזור על האורחים (רש״י).

אמרו חז״ל ׳הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע׳ (אבות א, ז). אדם שהוא רשע – בעבירות שבין אדם למקום – אין להתחבר עימו, שכן מעשיו הרעים עלולים להשפיע על האדם, ואילו אדם שהוא רע – בעבירות שבין אדם לחבירו – אין זה מספיק שלא להתחבר עימו, אלא יש להרחיק משכונתו, שכן מידותיו המושחתות עלולות לגרום סבל לשכניו.

אברם פנה ללוט בבקשה שימנעו ממריבה, ״הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה״, משמעות הכתוב הייתה מובנת ללא המילים ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״, ״הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ״, ״אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה״; אברם הוסיף לומר ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״ מחמת רשעתו של לוט, שכן החיבור ללוט היה בעוכריו, ככתוב: ״וַה׳ אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ״ (בראשית יג, יד), כל זמן שהרשע עמו היה הדבור פורש ממנו (רש״י).

אברם נפרד מלוט (״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״) אך לא התרחק ממנו (׳בכל אשר תשב לא אתרחק ממך׳). אברם ביקש ״הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי״ – ׳פירוד׳ הינו ההפך מ׳חיבור׳ – שלא נהיה מחוברים, כמאמר חכמינו ׳אל תתחבר לרשע׳. ובתוך הדברים הוסיף אברם ואמר ׳בכל אשר תשב לא אתרחק ממך׳, שכן יש להתרחק רק מ׳שכן רע׳, שמידותיו רעות ומושחתות, ולוט אינו כזה כפי שהבאנו.