סלסלה

פרשת ויגש

״וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה״ (בראשית מו, כט), ׳הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו׳ (לשון רש״י). התורה לא כותבת שיוסף ׳יצא׳ לקראת אביו; יוסף ׳עלה׳ לקראת אביו – ״וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה״, מה פשר עלייה זו?

זאת ועוד, יעקב הגיע לארץ גושן, כפי שנכתב בפסוק הקודם ״וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן״ (בראשית מו, כח). והנה, בשעה שיצא יוסף אל אביו התורה חוזרת ומדגישה את המיקום – ״וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה״, מדוע?

בשעה שנגלה יוסף לאחיו, אמר להם: ״מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד״ (בראשית מה, ט). יוסף נוקט בלשון עלייה (״מַהֲרוּ וַעֲלוּ״) וירידה (״רְדָה אֵלַי״), מחמת חשיבותה של ארץ ישראל, כפי שאמרו חז״ל ׳ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות׳ (קידושין סט, א), והיינו, אף שהעולם כולו הינו ככדור, יש להניח את ארץ ישראל בראש הכדור, לגודל חשיבותה, ׳ודבר שהוא קדוש עליון הוא, והחמרי הוא שפל׳ (מהר״ל, ח״א קידושין שם).

זהו פירוש הכתוב שפתחנו בו, ״וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה״, ׳עליה היתה לו על שהלך לקראת אביו לכבדו׳ (דעת זקנים מבעלי התוספות). פירוש הדברים, כאשר אדם הולך לקראת משהו רוחני, ניתן לכנות הליכה זו בתור ׳עלייה׳, לגודל חשיבותה.

וניתן להוסיף על הדברים: בשעה שירדו למצרים, עוד קודם המפגש עם יוסף, יעקב שלח את יהודה לארץ גושן, ככתוב ״וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן״, ומפרש רש״י ׳לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה׳.

נמצא, ארץ גושן הייתה המקום הרוחני של ארץ מצרים – ארץ גושן נתייחדה בבית תלמוד ׳שמשם תצא הוראה׳. ולפיכך, בשעה שיוסף הולך לקראת אביו, לארץ גושן, התורה מתארת זאת בצורת ׳עלייה׳, ״וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה״, לפי שהלך למקום חשוב, מקום רוחני. ולכן הדגישה התורה ״וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה״, פעם נוספת, להשמיע שיוסף עלה מחמת שני העניינים; חשיבות אביו וחשיבות המקום.

פרשת מקץ

יוסף פותר את חלום פרעה, ומציע פתרון מעשי: ״יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע, וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ, וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶין בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב״ (בראשית מא, לד – לו).

יוסף נערך לשני הרעב, כפי התוכנית שהציע, אגירת מזון בשני הרעב לצורך שני השבע: ״וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים, אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ״ (בראשית מא, מח), מאגרי מזון מקומיים אשר היו תחת ניהול פקידי פרעה, ובנוסף, ״וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר״ (בראשית מא, מט), יוסף צבר בר בצורה עצמאית, תבואה שאינה תלויה בפקידי פרעה, וכפי שמדייק המלבי״ם מייתור הלשון במקרא.

ולהלן, בעת תחילת שני הרעב, נאמר: ״וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף, וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם״ (בראשית מא, נד), במצרים הרעב לא הורגש ׳כי נתן יוסף אוכל בערים׳ (לשון הרשב״ם). ומיד, פסוק לאחר מכן, ״וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ״ (בראשית מא, נה) – מה פשר השינוי הקיצוני, לאן נעלם האוכל שצברו פקידי פרעה?

חז״ל עמדו על הקושי בדבר, ופירשו כי התבואה שהייתה בידם הרקיבה. בשעה שהגיע העם אל פרעה, לצעוק על רעבונם, אמר להם פרעה: ׳מה תצעקו אלי, מפני מה לא הנחתם בבתיכם תבואה של שתים של שלש של ארבעה שנים? אמרו לו: כל תבואה שהייתה בבתינו כבר הרקיבה. אמר להם: לא נשתייר לכם קמח מאתמול? אמרו לו: פת שהיה בכלינו עפשה׳ (מדרש תנחומא מב, ז). נמצא, שלא נותרה כלל תבואה במצרים, כי אם מאוצרות יוסף.

יוסף תכנן תוכנית מפורטת לשנות הרעב; אגירת מזון בכל מקום ומקום, באופן מדוקדק לפי צורך המקום, בניהול של פקידי פרעה. תוכניתו לא צלחה באופן מלא – תבואת מצרים הרקיבה עד שהעם נזקק למאגר הפרטי של יוסף, מדוע? מפני מה גזר הקב״ה על תבואתם שתרקב?

המאגרים שיוסף צבר נפתחו למען העם המצרי, בתשלום מלא, ״וַיְלַקֵּט יוֹסֵף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בְאֶרֶץ מִצְרַיִם וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן בַּשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵם שֹׁבְרִים וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת הַכֶּסֶף בֵּיתָה פַרְעֹה״ (בראשית מז, יד). בהמשך, נגמר כספם של מצרים, ״וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף״ (בראשית מז, טז), לאחר השנה ההיא לא נותר מקנה, העם המצרי נאלץ למכור את אדמותיו לשלטון פרעה – ״וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב, וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה״ (בראשית מז, כ).

יוסף אינו מסתפק בקניית הקרקעות ״וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ״ (בראשית מז, כא), אחרי קניית הקרקעות יוסף משנה את מקום המגורים של כל אדם ואדם, שתעמוד המכירה לדורות, ׳כדי שלא יטענו בה חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה׳ (לשון הרשב״ם). כל הפעולות הללו נעשו למען פרעה, לביסוס שלטונו ורכושו.

ולהלן, בעת התחלת שיעבוד מצרים, נאמר: ״וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״ (שמות א, ח), שואלים חז״ל: ׳והלוא עד היום הזה מצרים יודעין חסדו של יוסף׳ – ואיך ייתכן מלך ״אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף״, ׳אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו, וכפה טובתו ולבסוף כפה טובתו של הקב״ה, שנאמר ״לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה׳״ (שמות ה, ב), הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר׳ (מדרש הגדול שם). ייתכן וזו הסיבה שלא פעלה תוכניתו של יוסף בשלימותה, כפי שתכנן, להשמיענו את השתלשלות פעולות יוסף וטרחתו למען פרעה, ואת התנהגותו של פרעה כנגדו, להעביר לנו מסר הכרחי בדין הכרת וכפיות טובה.

פרשת וישב

כאשר יוסף מתקרב אל אחיו, ״וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״ (בראשית לז, יח), האחים ׳נתמלאו נכלים וערמומיות׳ להמית את יוסף (״וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ״, רש״י). ״וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא, וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו״ (בראשית לז, יט – כ). האחים מתכננים להרוג את יוסף ולקבור את גופתו בבור.

ראובן מתנגד לרצון האחים, ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ״ (בראשית לז, כא). בתחילה אמר להם ראובן: אל תעשו הרעה הזאת לחטוא בילד, ולא שמעו אליו, כמו שמוכיח כשבאו למצרים שאמר להם ראובן: ״הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד ולא שמעתם״ (בראשית מב, כב), ולפיכך אמר ״לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ״ – ראובן לא אמר ׳לא תכוהו׳ אלא ״לֹא נַכֶּנּוּ״, שיתף עצמו עמהם, שיחשבו שהוא חפץ במות יוסף כמותם, ולא יחשדו בו שמתכוון להצילו (פירוש הריב״ש).

ראובן מציע הצעה שתהא מקובלת על אחיו, ״אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ״ (בראשית לז, כב). ראובן מציע לאחיו להמנע מהריגת יוסף באופן ישיר, ומשדל אותם להשליך את יוסף לבור, שימות שם מאליו. הצעה זו נועדה למען יוסף – התורה מעידה כי ראובן פעל מתוך מטרה חיובית, ״לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו״ (בראשית לז, כב).

לבסוף, ״וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר, וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה״ (בראשית לז, כח). האחים מוציאים את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים, והישמעאלים למִדְיָנִים, והמדינים מכרוהו למצרים (רש״י). ראובן לא נכח בעת מכירת יוסף, ״וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו, וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא״ (בראשית לז, כט – ל).

למעשה, ראובן לא הצליח להשלים את תוכניתו להשיב את יוסף אל אביו, ואולם, בזכותו יוסף נותר בחיים, שלא נהרג על ידי האחים כפי שרצו בתחילה. ויש לתמוה, ראובן השתדל מול יתר אחיו להציל את יוסף, ומדוע לא מצינו שנזכר שמו לשבח בעניין זה?

אמרו חז״ל, מפני מה השתדל ראובן להציל את יוסף, ׳אמר ראובן: אני בכור ואין הסרחון תלוי אלא בי׳ (בראשית רבה פד, טו). מהדברים הללו נשמע כי ראובן לא חשש לחיי יוסף – ראובן שנא את יוסף כיתר האחים, כפי שהתורה מציינת בכלליות ״וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ״ (בראשית לז, ד – ה), כלל האחים שנאו את יוסף. ואולם, ראובן חפץ להציל את יוסף מתוך דאגה לשמו הטוב, שלא יתלה בו הסרחון.

ראובן קרע את בגדיו כשגילה שיוסף אינו בבור, צערו של ראובן ״הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא״ לא נבע מתוך דאגה כנה לגורלו של יוסף, אלא מחמת עניין אחר, וכפי שמסביר האור החיים הקדוש: כוונת ראובן היא, כי לצד היותו הוא הבכור אותו יטריח אביו ללכת לחפש אחריו מסוף העולם ועד סופו, ואם היה בבור היה מביאו מת מהחיות שבבור, והיה משיב לאביו הנה הוא מת חיה רעה אכלתהו, מה שאין כן עתה אנה ילך מרוחות העולם לבקשו, והוא אומרו ״וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא״, ולזה נתחכמו ״וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם״ (בראשית לז, לא) ובזה סלקה לה תרעומת ראובן (עיי׳ בלשון האוה״ח בראשית לז, כט).

דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי חז״ל שהבאנו, ׳אני בכור ואין הסרחון תלוי אלא בי׳, שלא פעל מתוך דאגה ליוסף אלא ממניעים חיצוניים, אישיים. זו הסיבה שראובן לא קיבל שכר ולא הוזכר לשבח על השתדלותו בעניין יוסף, שאין פעולתו שלמה.