סלסלה

פרשת וארא

״וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי״ (שמות ט, כד). מכה זו הייתה מיוחדת במינה, ברד ואש, וכפי שמפרש רש״י: מתלקחת בתוך הברד – נס בתוך נס, האש והברד מעורבין, והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם. החומרים בעלי הטבע המנוגד, אש ומים, ׳עשו שלום ביניהם׳ לצורך מכת ברד.

מקור דברי רש״י במדרש, שם הובא משל לביאור העניין. ׳אמר ר׳ אחא, משל למלך שהיו לו שני לגיונות קשים והיו נלחמין זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של מלך עשו שלום ביניהם, והלכו ועשו מלחמתו של מלך. כך אש וברד, דבובים (-יריבים, שונאים) זה עם זה, וכיון שהגיעה מלחמתו של הקב״ה במצרים עשו שלום ביניהם והלכו ועשו מלחמתו׳ (ילקו״ש קפו, א). 

והנה, במעשה בראשית נאמר ״וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי״ (בראשית א, ח), השמיים נוצרו מאש ומים, כמובא באחד הפירושים ברש״י – ׳אש ומים, שערבן זה בזה ועשה מהם שמיים׳. ואם כן, יש להבין מה הפלא הגדול הנזכר במכת ברד; האש והמים היו מעורבים מימי בראשית,  ומה פשר הלשון ׳ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם׳? 

במעשה בראשית האש והמים היו מעורבים, דהיינו: כלל הרְכִיבִים – הן האש והן המים – התבטלו מהגדרתם העצמית, ועל ידי תערובת זו נוצרו השמיים. כך נראה בלשון חכמינו ׳אש ומים, מלמד שהביאן הקב״ה וטרפן זה בזה ועשה מהן רקיע׳ (חגיגה יב, א). 

מאידך, במכת ברד, האש והמים נשארו רכיבים נפרדים, כל אחד שמר על זהותו הייחודית, היה אש והיה מים – ״וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד״. זה ביאור הלשון ׳ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם׳, הכוחות המנוגדים פעלו בכפיפה אחת, ללא ערבוב, אש ומים, בצורתם. 

ולפיכך רש״י מגדיר את הברד כ׳נס בתוך נס׳, יש כאן שני ניסים. האחד, שירד הברד עם האש, ולא כיבו המים את האש. והשני, שהאש שמרה על צורתה המקורית – ״וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד״ – נס בתוך נס.

פרשת שמות

פרעה הציג דרישה למיילדות, יוכבד ומרים: ״בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה״ (שמות א, טז). ׳לא היה מקפיד אלא על הזכרים – שאמרו לו אצטגניניו שעתיד להוולד בן המושיע אותם׳ (לשון רש״י). 

המיילדות לא שעו לדבריו, וכפי שממשיכה התורה ״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים״ (שמות א, יז). ובזכות התנהגותן זכו לצאצאים חשובים – ״וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״ (שמות א, כא); בתי כהונה וּלְוִיָּה ומלכות שקרויין ׳בתים׳, כמו שכתוב ״לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ״ (מלכים א ט, א), כהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים (רש״י). 

ולכאורה, הימנעות המיילדות מקיום גזירת פרעה איננה דבר מיוחד; המיילדות היו מחוייבות להמשיך בעבודתן כרגיל ולא להישמע לפרעה, ואפילו אם היה הדבר עולה בחייהן, שכך דין התורה – הדורש מחברו להרוג אדם אחר ואם לא ייעתר לדרישתו ימות, אסור לו לעבור על איסור רציחה, וכפי שאומרת הגמרא (סנהדרין עד, א) ׳סברא הוא׳ – מותר לעבור עבירה רק במקום שהעבירה מצילה חיים, וכשהעבירה הינה רצח אין היתר, אף שחייו ינצלו, שאין דמו של האחד סמוק ועדיף מדמו של האחר. ואם כן, מה פשר השכר המיוחד לו זכו המיילדות? 

כידוע, ישנן מצוות המוגדרות ׳מצוות שכליות׳, כגון איסור רציחה וגניבה, צִיוּוּיִים אלו ניתנים להבנה בצורה שכלית, והאדם היה מתנהג כך אף ללא ציווי התורה. ישנם הסברים רבים מדוע ציוותה התורה על העניינים הללו, נתמקד באחד מהם; השכל הישר מחייב שלא לרצוח ולגנוב, ברם, הקב״ה מצווה אותנו גם על העניינים הללו, כדי שנתנהל בצורה ישרה מתוך ציווי התורה – להשריש בנו את יראת השם, זו מהות המצוות השכליות. 

כשנתבונן במעשה המיילדות נמצא הדגשה בלשון הכתוב: ״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם״ המיילדות לא פעלו מתוך תחושת הצלה אנושית גרידא – להמנע ממעשה אכזרי, המיילדות פעלו מתוך יראת השמיים שלהם, להציל את הילדים משום שכך הוא ציווי התורה; זו תכלית המצווה השכלית, לקיים את המובן בשכל מתוך ציווי התורה. 

ומשום כך זכו לגמול מיוחד, כפי שהתורה מציינת ״וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״, לא נאמר כי זכו לשכר מחמת הצלת הוולדות, אלא מחמת היראה; פעולת ההצלה מתוך יראת השם, בדרגה המושלמת ביותר, היא זו שזיכתה את המיילדות בשכר הייחודי. 

ולכן זכו המיילדות ״וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים״ – בתי כהונה לויה ומלכות, עניינים התלויים וקשורים ביראת שמיים, מידה כנגד מידה. עבודת הכהונה והלויה בבית המקדש משפיעה על האדם יראת שמיים, כפי שמצינו בגמרא (ב״ב כא, א) שהיו מושיבים מלמדי תשב״ר דווקא בירושלים, ״כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה״ (ישעיהו ב, ג), ׳לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה׳ (תוספות שם). 

וכן עניין המלכות, המלך חייב לכתוב לו ספר תורה שילווה אותו לכל מקום, ״וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם״ (דברים יז, יט). הספר לא ׳יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס לבית הכסא או לבית המרחץ או למקום שאין ראוי לקריאה׳ (רמב״ם הל׳ מלכים ג, ב), ספר זה הינו אחד מסמלי בית המלוכה, ״לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה׳ אֱלֹהָיו״, להשפיע יראת שמיים על המלך ועל יתר העם.

פרשת ויחי

יעקב אבינו מכנס את בניו לפני מותו, בכדי לברכם. בתוך הדברים, הושמעו דברי תוכחה: ״שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם״, דברים אלו אמורים ביחס להשתלשלות מכירת יוסף; האמירה ״וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ״ מיוחסת לשמעון ולוי, שחפצו במות יוסף, וכפי שיעקב ממשיך ״וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר״ – רצו לעקור את יוסף, שנקרא ׳שור׳ (רש״י). 

יעקב אינו חפץ בחיבור בין שמעון ללוי, ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״ (בראשית מט, ז) – אפרידם זה מזה, שלא יהא לוי במנין השבטים, והרי הם חלוקים (רש״י). שבט לוי אינו נכלל במניין השבטים בחלוקת הארץ, שהיו הלווים מפוזרים בכל ערי ישראל ללא נחלה קבועה, ומתוך כך לא יהיו בקיבוץ אחד עם בני שמעון. 

בעת שהאחים ירדו למצרים, יוסף מתנהג איתם בצורה ייחודית, ״וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם״ (בראשית מב, ט), יוסף מציע שישאירו את אחד האחים במצרים, במעצר, עד להבאת בנימין למצרים; להוכיח את אמיתת דבריהם. האחים נאלצים לקבל את הצעתו של יוסף, ״וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם״ (בראשית מב, כד). יוסף אוסר דווקא את שמעון, כפי שמפרש רש״י: הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי ״הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא״ (בראשית לז, יט).

יוסף אוסר דווקא את שמעון; שמעון ולוי זממו להמית את יוסף יחדיו, אך שמעון היה העיקרי בעניין זה, המוביל מביניהם, כלשון רש״י: הוא השליכו לבור, הוא שאמר ללוי ״הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא״. 

ואם כך, עלינו להבין את דברי יעקב ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״ – שבט לוי נענש שלא לקבל חלק ונחלה בארץ, כדי שיהיו מפוזרים, נפרדים, שלא יתקבצו יחדיו עם בני שמעון; אם שמעון היה העיקרי בפעולות כנגד יוסף, מדוע לוי נענש בצורה חמורה יותר?

בכדי לענות על שאלה זו, יש להבין את מהות שבט לוי. בשעה שנולד לוי, אמרה לאה ״הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי״ (בראשית כט, לד). האבן עזרא מפרש את הלשון ״יִלָּוֶה אִישִׁי״ כמו ״וְנִלְווּ עָלֶיךָ״ (במדבר יח, ד) – לשון תוספות וחיבור. האמהות היו נביאות, וידעו שעתיד יעקב לישא ארבע נשים ולהעמיד שנים עשר שבטים – אחרי שלאה מעמידה שלשה שבטים היא מתחברת עם יעקב, שכן זה חלקה בשבטי יה. 

מעתה נראה לבאר, בשעה שלוי השתתף עם שמעון להמית את יוסף, הרי הוא פוגם בעצם מהותו; ׳לוי׳ מהותו חיבור, להתחבר עם יעקב, להעמיד שנים עשר שבטים. ולכן, אף ששמעון פעל יותר כנגד יוסף, לוי נתבע בתביעה חמורה יותר, על שניסה להמית את יוסף, לפעול בצורה מפרידה ולא מחברת. זהו שנענש שבט לוי להיות מחולק ומְפוֹרָד ללא נחלה בארץ, ״אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל״, הוא פעל כנגד ההתחברות – כנגד מהותו, לפיכך ייפרד משאר השבטים.