סלסלה

פרשת יתרו

״וַיֵּרֶד ה׳ עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר״ (שמות יט, כ), הקב״ה נתן את התורה דווקא על הר סיני, הנמוך מכל ההרים, כפי שאמרו חז״ל: אמר רב יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו (׳לאהוב את הנמיכות׳ לשון רש״י) שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (סוטה ה, א). 

הר סיני נבחר מתוך הרים אחרים, גבוהים ומרשימים, כפי שמובא במדרש: רבי נתן אומר, כיון שביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל, בא כרמל מאספמיא, ותבור מבית אלים, זהו שנאמר בקבלה ״חַי אָנִי נְאֻם הַמֶּלֶךְ ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא״ (ירמיהו מו, יח). זה אומר: ׳נקראתי הר תבור עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני גבוה מכל ההרים ולא ירדו עלי מי המבול׳, וזה אומר: ׳אני נקראתי הר הכרמל עלי נאה שתשרה שכינה, לפי שאני נתמצעתי בתוך ועלי עברו את הים׳. אמר הקב"ה, כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם, כולכם פסולים לפני (מדרש תהילים סח, ט). 

ולכאורה, מצינו גישה אחרת במקורות; בשעה שהלך אברהם לעקוד את בנו, נאמר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק״ (בראשית כב, ד), דרשו חכמינו ׳והיאך נראה מרחוק? מלמד, שמתחלה היה מקום עמוק. כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לשרות שכינתו עליו ולעשות מקדש, אמר: אין דרך מלך לשכון בעמק אלא במקום גבוה ומעלה ומיופה ונראה לכל, מיד רמז הקב"ה יתברך לסביבות העמק שיתקבצו ההרים למקום אחד לעשות מקום השכינה׳ (מדרש תנחומא). 

מהדברים הללו נשמע שישנה העדפה למקום גבוה – יש לקבוע מקום גבוה ומרשים למעון השכינה, לגודל חשיבותה. ואם כן, מדוע בשעת מתן תורה נבחר הר סיני – היה עלינו להעדיף את ההר הגבוה ביותר, למען חשיבות המעמד, ומפני מה ׳הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני׳?  

כאשר נתבונן בדברי חז״ל, נבחין כי ההרים הציגו טענות שיש בהם ממשות; גובהם וחשיבותם עמדו להם לימים אחרים, בהר התבור ניתנה תשועה בימי דבורה, ובהר הכרמל ניתנה תשועה לאליהו, כפי שמובא במדרש. אלא, שגובהם אינו מסייע לבחירתם בעת הזאת, להיות בסיס לקבלת התורה. שכן התורה צריכה להנתן במקום נמוך, דווקא. 

התורה נמשלה למים – ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״ (ישעיהו נה, א), לומר לך, מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה (תענית ז, א). בדרך העולם, האדם יכול להחכים בעניינים שונים ללא קשר להתנהגותו ומידותיו – הלומד מחכים. ברם, לימוד התורה שונה במהותו, ׳דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה׳; התורה שוכנת בקרב אדם בעל מידות מתוקנות, בעל דעת שפלה. 

אמרו חכמינו ׳משה קיבל תורה מסיני׳ (אבות א, א), ולא אמרו ׳בסיני׳, כפי משמעות הלשון הפשוטה, ׳להורות שבחר הקב״ה בסיני יותר מכל שאר ההרים׳ (מרכבת המשנה) – מיקום קבלת התורה מהווה רכיב משמעותי בקבלת התורה; מעמד קבלת התורה נועד להנחיל את התורה בצורה המושלמת, שהתורה תתקיים אצל לומדיה, ולפיכך נבחר הר נמוך ושפל, הר סיני. להשמיענו, שאין התורה מתקיימת בכל הדרכים והצורות – אין התורה מתקיימת אלא במי שדעתו שפלה.

פרשת בשלח

לאחר שיצאו ישראל ממצרים, הקב״ה מורה למשה הוראה ייחודית: ״דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם״ (שמות יד, ב), תשובו אחורה, לכיוון מצרים. מהלך זה נועד לצוד את לב פרעה וחילו; פרעה רתם את מצרים לרדוף אחרי ישראל, מתוך חשיבה שהעם לכוד וסגור במדבר. 

התורה מגדירה את מטרת הפעולה לנקום ברשעים – ״וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה׳, וַיַּעֲשׂוּ כֵן״ (שמות יד, ד). התורה משבחת את ישראל, ״וַיַּעֲשׂוּ כֵן״, ׳ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו, אנו צריכים לברוח, אלא אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם׳ (לשון רש״י). 

ולכאורה, יש להבין את מהלך הדברים: מצרים לקו במכות גדולות ומופלאות, מכות המכוונות כנגד מה שנשתעבדו בעם ישראל, כמובא בחז״ל. המכה האחרונה הכריעה את הכף, ״וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים״ (שמות יב, לג) – ישראל יצאו ממצרים. עתה, כשהם חופשיים במדבר, היה מצופה מהם להמשיך לדרכם, הלאה. מדוע יש צורך ׳למשוך׳ את פרעה להלחם עימם, ומה עניינה של נקמה זו?

לאחר שפרעה וחילו טֻבְּעוּ בים סוף נאמר ״וַיּוֹשַׁע ה׳ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם״ (שמות יד, ל). ׳מה היו עושים להם? היה כל אחד ואחד מישראל נוטל כלבו ונותן את רגלו על צוארו של מצרי, והיה אומר לכלבו אכול מן היד הזה ששעבד בי, אכול מן המעים הללו שלא חסו עלי׳ (ילקו״ש יד, רמ). 

ישועת ישראל נשלמה בַּיּוֹם הַהוּא; כשראו את גוויות המשעבדים מוטלות לרגליהם יצאו ישראל לחירות, ולא קודם. עם ישראל נשתעבדו במצרים בגופם ובדעתם, ובעת שיצאו ממצרים עדיין היו משועבדים בדעתם – כדרך העבד הירא מרבו אף שאינו תחת שליטתו. וכפי שמפרשים רבותינו: ׳עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה היה עליהם פחד המלך׳ (אבן עזרא), ׳ביום ההוא היתה התשועה ולא קודם, הגם שיצאו ממצרים לא היו בוטחים בעצמן מהם׳ (אור החיים). 

ולפיכך התורה משבחת את ישראל על ששבו לאחוריהם, ״וַיַּעֲשׂוּ כֵן״, ׳ששמעו לקול משה, ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפינו׳, ישראל שמעו לדבר משה אף שחשו פחד ממשי ממצרים, שעבוד הדעת. ולכך סיבב הקב״ה שיימשך פרעה להלחם עימם, אחר שיצאו ממצרים, להמשיך את גאולת ישראל ולהוציאם לחירות מושלמת.

פרשת בא

משה מודיע על המכה האחרונה, מכת בכורות: ״כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם, וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה״ (שמות יא, ד – ה). רש״י מבאר מפני מה נגזרה מיתה על בכור הבהמה, ׳לפי שהיו עובדים לה, וכשהקב״ה נפרע מן האומה, נפרע מאלוהיה׳. 

וכעין זה מצינו במכה הראשונה, מכת דם. משה פונה אל פרעה ״כֹּה אָמַר ה׳ בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה׳, הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם״ (שמות ז, יז). שרשרת מכות מצרים נפתחת דווקא במכה זו, הכאת היאור והפיכתו לדם; ׳לפי שאין גשמים יורדים במצרים, ונילוס עולה ומשקה את הארץ, ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם׳ (לשון רש״י). 

לעם המצרי היו כמה אלוהות, כלשון הכתוב ״וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים״ (שמות יב, יב), העיקריים שבהם נזכרים בדברי חכמינו – הנילוס והבהמות. אף שאלוהי מצרים לקו, אין המכות הללו זהות במהותן, וכפי שנבאר.

בתחילה, במכת דם, רש״י מבאר את סדר המכות; מפני מה מכות מצרים התחילו בהלקאת היאור, ולכך פירש שהיאור היה אלוה במצרים – ׳הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם׳. 

והיינו, אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע מאלוהיה תחילה, הפעולה ההתחלתית חשובה בתודעה האנושית, כפי שמבארים חז״ל: אמר הקדוש ברוך הוא, אכה אלוה תחלה ואחר כך עמו, משל להדיוט אומר מחי אלהייא ויבעתון כומריא (שמות רבה ט, ט). בשעה שהאלוה לוקה העם כולו ירא, לפיכך לקה היאור תחילה. 

מאידך, הלקאת הבהמה (האלוהות) במכת בכורות לא נועדה ליָירֵא את העם, שכן הקב״ה לא התחיל במכת הבהמה, ככתוב: ״וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה״ (שמות יב, כט) – בחצות הלילה לקו כל בכורות מצרים, יחד. 

ולכן, במכת בכורות, רש״י מתנסח בסגנון שונה; הבהמה מתה ׳לפי שהיו עובדים לה, וכשהקב״ה נפרע מן האומה, נפרע מאלוהיה׳ – אין כאן אזכור כבמכת דם, ׳נפרע מאלוהיה ואחר כך מן האומה עצמה׳, שאין אנו עוסקים בביאור סדר המכה אלא בביאור עצם המכה, ולכך פירש שנפרע מן הבהמה לפי שהוויתה נועדה לעבודה זרה. 

הקב״ה נפרע מאלוהי מצרים למען ישראל, וכפי שמציינת התורה קודם התחלת סדר המכות: ״וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה׳ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם״ (שמות ז, ה), מכות מצרים נועדו בשביל לבדל את ישראל ממצרים, בצורה גשמית ורוחנית,״וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם״, יציאה רוחנית, לגאולה שלמה (העמק דבר), שלא ימשיכו לטעות אחר גילולי מצרים.