סלסלה

פרשת כי תשא

לאחר חטא העגל הקב״ה חפץ לכלות את העם, וכפי שאמר למשה: ״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״ (שמות לב, י). משה מתפלל ומבקש להשאירם בחיים, עד שנענה – ״וַיִּנָּחֶם ה׳ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ״ (שמות לב, יד), ואמנם, ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי״ (שמות לב, לד), ׳עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל׳ (לשון רש״י). 

ולכאורה, מדוע הקב״ה חפץ לכלות את עם ישראל בשלמותו, מלבד משה, והרי לא כולם חטאו בעגל – שבט לוי לא עבדו לעגל (יומא סו, ב), וכן נשות ישראל לא השתתפו בעגל (פרקי דרבי אליעזר מה׳), ומהו שאמר הכתוב ״וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל״?

עוד יש להבין, עובדי העגל נענשו בעונשים שונים; בחרב, במגיפה ובהדרוקן (חולי מעיים). בחרב – ״שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ״ (שמות לב, כז), במגיפה – ״וַיִּגֹּף ה׳ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל״ (שמות לב, לה), בהדרוקן – ״וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ (שמות לב, כ), הַשְׁקָאָה זו נועדה לבדוק את ישראל, כהשקאת הסוטה, והחוטא בעגל בטנו צבה ומת (עבודה זרה מד, א). כל העונשים הללו נקבעו לפי מעשיהם, כמובא במסכת יומא (סו, ב).

ואם כן, מה פשר הכתוב ״וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי״ – ׳אין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל׳, והרי הקב״ה נפרע מכל עובדי העגל, ומדוע שמור עוון העגל עד סוף הדורות?

כידוע, חטא האדם תלוי בשני עניינים – דרך ומעשה. דוד המלך פותח את ספר התהילים ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב״ (תהילים א, א). פסוק זה אינו משבח אדם שאינו חוטא, אלא אדם שאינו הולך בדרך חטאים. בכדי שהאדם יחטא עליו ללכת ׳בדרך חטאים׳ – דרך שאינה ישרה, ללא כיוון ומטרה, ללא בהירות לגבי מהות המסע. האדם עושה מעשה חטא מתוך מצב המתאים לכך, דרך חטאים. ומשום כך עליו לדבוק בדרך טובה, שיבוא לידי קיום המצוות, כאומרם ׳מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה׳ (אבות ד, ב). 

והנה, חטא העגל נעשה מתוך ׳דרך חטאים׳, מצב של חטא – אווירה שמתוכה ניתן לחטוא. ולכן, כלל ישראל בשלמותו נתבע בעוון זה, כולל שבט לוי והנשים, אף שלא השתתפו בעגל, שהיה להם למנוע את מציאות היווצרות החטא, את ׳דרך החטאים׳. ולפיכך, אף שמתו כל עובדי העגל בפועל – בחרב, במגיפה ובהדרוקן, ישנה תביעה על כלל ישראל – תביעה שתעמוד לדורות, פרעון ייחודי, להפרע מכל עוון קמעא קמעא, להשמיענו: דרך החטא הינה משמעותית בעצם החטא, ועל האדם לדבוק בדרך הישר, להמנע מדרך זו.

פרשת תרומה

הקב״ה מורה למשה על עשיית כלי הקודש, הוראות מפורטות. חלק מכלי המשכן נעשו עם ׳טבעות׳ בצדדים, הארון, השולחן והמזבחות. הטבעות הללו היו כלי קיבול ל׳בדים׳ – מוטות עץ מצופים זהב, מוטות שנועדו לשאת את הכלים. 

הבדים נועדו למשא, כלשון הכתובים: ״וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם״ (שמות כה, יד), ״וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן״ (שמות כה, כח), ״וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו בַּטַּבָּעֹת וְהָיוּ הַבַּדִּים עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ בִּשְׂאֵת אֹתוֹ״ (שמות כז, ז), וכן במזבח הזהב, ״וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה״ (שמות ל, ד). 

בעשיית הארון מצינו כפל לשון, ״וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם, בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ״ (שמות כה, יד – טו), להשמיענו הוראה ייחודית: בדי הארון יהיו קבועים בטבעות, בעת נסיעה ובעת חנייה, לעולם. יתרה מכך, ׳אמר רבי אלעזר, המזיח חושן מעל אפוד והמסיר בדי ארון לוקה׳ (יומא עב, ב), הלכה זו נלמדת מן הכתוב הנזכר – ״בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ״. ויש להבין את שורש העניין, מדוע נשתנו בדי הארון מיתר הכלים?

בדי הכלים נועדו לצורך המשא, כמשמעות לשון הכתובים שהבאנו. ואולם, בבדי הארון היה עניין אחר, נוסף על עניין המשא; בדי הארון היו חלק מתבנית הכלי. אין עשיית הארון נשלמת עד שיהיו בו שלל המרכיבים – גוף הארון, הכפורת, הכרובים והבדים, זו צורת הארון השלמה. ולכן, אין להסיר את בדי הארון לעולם, שכן הסרתם פוגמת את הארון. 

וטעם הדבר, כי הארון נתייחד בעניין נוסף – נשיאה בכתף, כפי שמצינו בימי דוד; עוזא נענש על שנשא את הארון בעגלות, ולא נשאו בכתפו (סוטה לה, א). בעת המסעות היו הכלים מונחים בעגלות משא, מלבד הארון, שהיו נושאים אותו על הכתף, כפי ציווי התורה – ״בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״ (במדבר ז, ט). וכלשון הרמב״ם: בעת שמוליכין את הארון ממקום למקום, אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות, אלא מצוה לנוטלו על הכתף. ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא, אלא מצוה לנשאו על הכתף, שנאמר: ״כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ״ (הלכות כלי המקדש ב, יב). 

ארון העדות, מלבד היותו ׳כלי׳ מכלי הקודש, היה בעל חשיבות משא, וכפי שהתורה מגדירה את שבט לוי, ׳נושאי הארון׳: ״בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה׳ אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳ לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (דברים י, ח). נשיאת הארון בכתף הינה מצווה כשלעצמה, ולפיכך, ״בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ״, בדי הארון – שנועדו למשא הארון – הינם חלק בלתי נפרד מצורת הארון, וכמו שנתבאר.

פרשת משפטים

פרשתנו פותחת בדיני עבד עברי, ובתוכם הלכה ייחודית: ״וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי, וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם״ (שמות כא, ה – ו), עבד החפץ להשאר אצל אדונו – נרצע. 

הגמרא מביאה את דברי רבן יוחנן בן זכאי על פסוק זה; ׳מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף, אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״ (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע׳ (קידושין כב, ב). 

ויש להבין את הדברים: ישראל נצטוו בסיני במצוות רבות, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, מצוות הכוללות שכר ועונש. לא מצינו כי העובר על אחד האיסורים מחוייב לרצוע את אוזנו – מכיון ששמע בהר סיני שלא לעבור על האיסור, ומה פשר דרשת ׳אוזן ששמעה קולי על הר סיני׳ האמורה בעבד עברי?

אם נתבונן במאמר חכמינו נבחין בדקות לשונם, רבן יוחנן בן זכאי אינו מבאר את עצם הרציעה, אלא את מקום הרציעה; וכפי לשון הגמרא מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף, כלומר, סיבת מעשה הרציעה מובנת – הרציעה מהווה חותם עבדות. כפי שמצינו בשעה שנצטווה אברהם במצוות המילה, ״וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ״ (בראשית יז, ב), ׳שאשים חותם בבשרך להיות לסימן שאתה עבד לי, וכן בריתי, כדרך העבדים שיש להם חותם בבגדיהם להראות שהם עבדים וכפופין לאדוניהם׳ (בכור שור).

מעתה יתבאר, הכתוב אומר ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״ להורות על היותנו עבדי השם, זו ההתנהגות המצופה מכלל ישראל. ברם, העבדות איננה מוגדרת כ׳עבירה׳, ישראל הנעשה עבד אינו עובר באיסור, והרציעה איננה עונש, אלא סימן עבדות; סימן שנעשה באוזן ששמעה את ההוראה ״כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים״, ולפיכך מעשה זה נתייחד דווקא בעבד עברי.